אישי: למה חזרנו. למה לכאן. למה עכשיו.

לפני שלושה חודשים ישבה לה משפחה בביתה שמעבר לים, ודיברה מהלב. היו שם שאלות קשות, היו שם גם דמעות, אבל בעיקר היו שם תקוות ופחדים. במבט לאחור, לא ברור כיצד קבוצה שכזו של שני ילדים-ילדים ושני הורים-ילדים בכלל יכולה לקיים כזו שיחה אמיתית ומורכבת, אבל היא באמת קרתה...

הימים היו ימים של מעבר. זה היה חודש לפני שנפרדנו מהזרועות המחבקות של אמריקה, וחודשיים לפני שנחתנו בכבשן הישראלי, המחבק בדרכו. אנחנו, הילדים הגדולים, בכלל חשבנו שזה עוד ערב משפחתי בישורת האחרונה של תהליך המעבר. אבל כנראה שלקטנים היה עוד מה להגיד בנדון, ובאותו הערב הם הכינו לנו מארב. במשך חודשים דיברנו איתם על ישראל ועל החזרה. והם הקשיבו לכל מילה, ושתקו. כנראה שהמתינו עם תגובת הנגד שלהם לרגע הנכון. ואז, בקול שאפשר היה לשמוע בו את הדמעות ואת הכאב ואת הכעס, זה הגיע:

״אבל אמא, למה אנחנו חוזרים לישראל?״.

וכמו שהמילים הללו היו מלאות בתום שחדר ללב - כך הייתה בהן צלילות שחדרה לשכל.

ברגע הראשון הייתה תחושה של ברק שעבר בגוף, כאילו הגענו לרגע המבחן שלנו. הרי שאלנו את עצמנו את אותה השאלה חודשים לפני, וכבר הייתה לנו תשובה שהיינו שלמים איתה. אבל עכשיו זה הרגיש אחרת. עכשיו, מי שאנחנו מקבלים את ההחלטה הזו עבורם - מי שהאחריות הגדולה ביותר שלנו היא כלפיהם ומי שכנראה יושפעו ממנה יותר מאיתנו - דורשים תשובה, ועם הרבה דמעות.

ואז - מבטים שאומרים בהורית לא-מדוברת שהקטנים סוף-סוף מוכנים ושאם הם מוכנים - אז גם אנחנו נדרשים להיות מוכנים, ושהגיע הזמן. ואז נשימה עמוקה. ואז התחלנו לדבר.

סיפרנו להם שזו הייתה החלטה לא קלה, אבל ככל שחשבנו על כך - היא הפכה ליותר פשוטה. שזו לא החלטה על מה יותר טוב, אלא מה חשוב יותר. שגם אנחנו מאוד אוהבים את החיים באמריקה, אבל בסופו של דבר - יש לנו בית וקוראים לו ישראל. שגם אם הבית הזה שמח וגם הוא כואב - הוא עדיין מרגיש לנו כמו בית. ושהוא בעיקר מרגיש לנו. שעצם התחושה הזו - עצם הכוח והרוח שהבית הזה מפיח בנו - הוא שורש הסיבה שבגללה אנחנו חוזרים. במיוחד בימים אלו.

הלוואי שיכולתי להגיד שהילדים האלה, שאחד מהם גרד מלמעלה את כיתה א׳ והשני מלמטה, יכולים היו להבין באותו הרגע את כל זה. את תחושת החבות לדורות הקודמים ועל מה שהקריבו. את תחושת החבות להם, לילדים, לעתיד טוב יותר. ואת תחושת החבות לבית שמחבר בין שני הדורות האלה. והלוואי שיכולתי להגיד שלא ראו את החשש בעיניים של ההורים שלהם, שמקבלים את ההחלטה הזו מתוך הבנה שהניסוי הישראלי דורש וראוי למאמץ שכזה, אבל גם מבינים את המשמעויות שלה ויודעים שאף אחד לא מבטיח שהניסוי הזה יצלח. אנחנו לא באמת יודעים מה הם הבינו ומה לא, אבל אנחנו מקווים שיום אחד הם יהיו גאים בדרך שבחרנו ללכת בה.

קאט.

שלושה חודשים מאז אותה שיחה.

חודשיים מאז שעזבנו את אותו הבית.

חודש מאז שנחתנו בבית החדש-ישן.

היום*, שישה חודשים לאחר שיצא לדרכו, פרויקט הכתיבה הזה יוצא לאוויר העולם ואני נרגש להציג אותו בפנייך**.

אני משתף איתך את הדברים האלה כי חשוב לי שתדעי מה הרקע לפרויקט ומה התכלית שאותה הוא משרת: אני מאמין גדול בישראל וברעיון שהיא יכולה להיות מקום שבו כולנו יכולים לחיות יחד, ושבו כל אחת מאיתנו יכולה לחיות את חייה. אבל אני גם חושב שאם לא נבנה אותו טוב יותר - הבית הזה בסכנת קיום ממשית. עד כאן אני מניח שאת איתי... אבל - וזה אבל גדול - אני חושב שבהיעדר התשתית הרעיונית שתאפשר לנו להבין איפה אנחנו בעצם נמצאים, לאן אנחנו מבקשים ללכת ואיך להגיע לשם - תיקון כזה פשוט לא יוכל לקרות. ולצערי - אני חושב שאנחנו ממש לא שם.

אנחנו לא מבינים את הבעיה שאיתה אנחנו מתמודדים ולא הגדרנו לעצמנו כוכב צפון שאליו אנחנו שואפים. לכן - אנחנו לא מבינים כיצד נכון להתקדם, וככה לא נגיע לשום מקום.

אז איך בכל זאת? אני מאמין שעל ידי גיבוש אותה תשתית - יש בכוחנו להתחיל את התיקון. אני חושב שכולנו צריכים להיות חלק מהמאמץ הזה ומתוך ההבנה הזו נולד הרעיון לפרויקט הכתיבה הזה. אני כותב כי אני מאמין שאנחנו יכולים להיות טובים יותר, ואני מקווה שזו הסיבה שבגללה גם את קוראת את המילים האלה.

האחריות שלנו כלפי הדורות הבאים והחבות שלנו כלפי הדורות הקודמים הן לנסות ולתרום למאמץ זה, לבנות ישראל טובה יותר. הן מביאות איתן הרבה כוח והרבה רוח, ואם נזכור את זה - אז כל מה שידרש מאיתנו הם קצת שכל וקצת אומץ. לזה אנחנו יכולים וזו משימת הדור שלנו.

זהו, שנת לימודים חדשה מתחילה מחר בישראל, ואנחנו כאן. אז לטובת כל הילדים הקטנים ולטובת כל הילדים הגדולים - שיהיה לנו בהצלחה.

אני מודה לך מראש על הזמן והמחשבה ויותר מאשמח לשמוע את המחשבות שלך.

* היום למעשה מתחילה ההפצה של הפרויקט, אך הוא והכתבים הראשונים שבו עלו לאוויר לפני מספר חודשים, ביום העצמאות ה-75 של מדינת ישראל.

** מילים אלה כתובות בלשון נקבה, אך הן פונות לכל המינים. הנה למה.