למה אנחנו לא מצליחים

השבוע לפני שנה, חזרנו לישראל.

נחיתה, מזוודות, חיבוקים ונסיעה.

הכל קרה כל כך מהר.

באותו הערב כבר התייצבנו בצומת.

שנים שהסתיימו רק יום קודם הרגישו כבר כמו ארץ אחרת.

את השבת ההיא, בצומת ההיא, אני זוכר היטב.

אני זוכר את הדגלים, את הצפיפות, ובעיקר - את הפרצופים.

יומיים לאחר מכן הכנסת תצביע על עילת הסבירות, והאדמה הרגישה כאילו רועדת.

אבל פחות משלושה חודשים לאחר מכן - הכחול-לבן של אותה שבת התחלף בשחור של שבת אחרת.

מאז, עוד תשעה חודשים של רכבת הרים שנדמה שרק נופלת לתהום, והאדמה כבר לא כל כך רועדת.

למה?

להסתכל במראה

למה האדמה לא רועדת?

למה - עדיין - אין מיליון איש ברחובות?

כן, יש את כל אלו שבגללם המצב הוא המצב. הם הרעים, הם שלא-מבינים, הם האדישים. אבל אולי הגיע הזמן להסתכל במראה, ולשאול: למה אנחנו לא מצליחים?

המחשבות האלה - מעין ביקורת בונה למאבק שמנסה להתרומם אבל לא ממש מצליח - מלוות אותי כבר תקופה. לרוב, זה פשוט לא הרגיש הזמן: פעם טרגדיה אחת, פעם אסון אחר, והרי יש סופה של חרא בחוץ, אז מה עכשיו ביקורת דווקא על מי שמנסה להילחם בה?

הדברים הופכים למורכבים עוד יותר כשמכניסים לדיון זהויות אידאולוגיות. הרי המחאה היא כנגד הממשלה, והממשלה היא ממשלת ימין, אז - בצדק או שלא בצדק, בידיעה או שלא בידיעה - רבים מהמוחים מפנים אצבע מאשימה כלפי המחשבה הימנית עצמה. אז מה עכשיו ביקורת, ועוד מהמחנה האחר?

אבל בשלב מסוים צריך להגיד: די. יש פה חידלון בקנה מידה היסטורי, יש פה מדינה שצריך לתקן ויש פה תנועת מחאה שלא מצליחה להתרומם. אז במחילה מכבודם של אחיותיי ואחיי משמאל ומתוך הבנה שהתיקון יבוא מהאזרחים ולא מהרשויות, הנה כמה מחשבות על איך נוכל להוביל מאבק שיוביל לתיקון אמיתי.

לפני פחות משבועיים היה כאן יום התנגדות, זוכרים אותו? את תמונת הרקע קשה היה לצייר בצבעים עזים יותר: רק ביולי הקודם הארץ געשה בגלל עילת הסבירות, ומאז - השבת השחורה; ומעל לאלף נרצחים; ומאות חטופים; ומערכות ציבוריות מתפרקות; ומלחמה שלא ברור לאן הולכת; והפקרה של הצפון; ורבבות עקורים; ומילואימניקים שכורעים תחת הנטל; וחוק גיוס שהעם מתנגד לו; וכלכלה שמתמוטטת; וחוקי ג׳ובים; וכספים קואליציוניים; ושיסוי שרק הולך ומחריף; וחיילים שלא חזרו מהמלחמה, וכאלו שחזרו אבל לא באמת, וכאלו שחזרו אבל שחזרו לכל זה. ואם על רקע התמונה הזו המדינה לא בוערת, כנראה שאנחנו עושים משהו לא נכון.

דבר ראשון, להתמקד

כדי לענות על השאלה ׳למה אנחנו לא מצליחים?׳, יש שתי שאלות שצריך לענות עליהן קודם: מי הם בכלל ׳אנחנו׳? ומה היעד שמגדיר ׳הצלחה׳?

העניין הוא - שכל פעם שנדמה שיש לנו תשובות ברורות - אנחנו הופכים אותן להרבה פחות ברורות.

וזה הורג את המחאה.

ניקח, לדוגמא, את הימים האלה: למרות שלחלק מאיתנו נדמה שהדרישות ל׳בחירות עכשיו׳ ול׳עסקה עכשיו׳ הן אותה דרישה - זה ממש לא המצב. פרקטית - אין יכולת לנבא כיצד עסקה תשפיע על קיומן של בחירות, וכיצד הקדמת הבחירות תשפיע על קיומה של עסקה; ומהותית - מדובר בשתי דרישות שונות, כאשר גם בתוך הממשלה וגם בקרב המתנגדים לה אפשר למצוא תומכים ומתנגדים למתווה העסקה.

מעבר לזה, המהלכים שהמחאה מבקשת לקדם דורשים תמיכה ציבורית רחבה, ולכן מכנה רעיוני משותף בתוך קהל היעד שלה. האם קיים כזה מכנה משותף בין הישראלים שמבינים שהממשלה צריכה לקחת אחריות, ושאינו צבוע בימין או שמאל? כנראה שכן. האם הוא קיים בין הישראלים שמאמינים שצריך ללכת על העסקה? יכול מאוד להיות שכן. אבל האם המחאה תדע לייצר תמיכה ציבורית רחבה אם תתעקש גם על זה וגם על זה? ממש לא בטוח.

ולכן, המחאה צריכה לבחור מהו היעד שלה ומיהו קהל היעד שלה. זו בחירה קשה אך הכרחית, וכל החלטה היא לגיטימית, אבל ככל שהמחאה תדבוק בריבוי יעדים - היא תמשיך לשכנע את המשוכנעים, ולהרחיק ממנה את הלא-משוכנעים.

התחושה המאוד-נוכחת בהפגנות, בעיקר למי שאינו מזהה את עצמו עם רעיונות השמאל, היא תחושה של בִלבול. מצד אחד, ברור שהממשלה צריכה לקחת אחריות, ומצד שני: על מה בעצם אני מוחה כאן? על הליכה לבחירות או על אג׳נדה אחרת? עבורי, הדוגמא המוחשית ביותר הייתה בהפגנה אחת בחיפה, בשיא המלחמה, כשהמארגנים החליטו שזה הזמן לשיר את ׳שיר לשלום׳. עמדתי שם בצומת, וכל מה שיכולתי לחשוב עליו היה: למה אתם מתעקשים לירות לעצמכם ברגליים?!

דבר שני, להכיר

כשמנהלים מאבק ציבורי - זה דבר אחד לפעול למען יעד שחלק מהציבור אינו מזדהה איתו, וזה דבר אחר לגמרי לצבוע את דעתו של אותו הציבור כלא-לגיטימית.

מי שהפך את העוול הזה לפרופרסיה אמנם עומד היום בראש ממשלת ישראל, אבל הצביעה הפושעת הזו נוכחת גם בשיח הציבורי סביב שאלת מתווה העסקה. שימו לרגע בצד את ראש הממשלה, השרים, חברי הכנסת והשיקולים הזרים שהם טובעים בהם, ותחשבו על האזרח הפשוט שחושב אחרת. הוא חושב אחרת לא בגלל שאיכפת לו פחות מכם מהחטופים או בגלל שיש לו כסא בממשלה. הוא פשוט חושב אחרת על המתווה וההשלכות שלו. למה זה לא לגיטימי?

ולכן, המחאה צריכה לשאול את עצמה: אם המאבק הוא על הקדמת הבחירות, כיצד ביטול דעתם של ציבור שלם סביב סוגיה אחרת - עוזרת למאבק? האם אנחנו שוב מערבבים בין יעדים שונים, ובדרך שוכחים שיש לנו שותפים לדרך שאינם שותפים לכל דעה שלנו? ואם המאבק הוא על קידום העסקה, כיצד צביעת דעתם של מתנגדי העסקה כלא-לגיטימית עוזרת לו? האם לא נכון יותר פשוט לומר ׳אתה חושב כך ואני חושבת אחרת; אבל אני מייצגת את רוב האזרחים, ולכן דורשת שכך תנהג הממשלה׳?

גם בשיח הציבורי סביב עסקת שליט היו את התומכים בעסקה ואת אלו שנצבעו ככאלו ש׳לא איכפת להם מהבן של כולנו׳. וגם אם נתעלם מכל מה שקרה בעקבותיה, חשוב לשאול: למה היינו צריכים לנהל את הדיון ההוא ככה? למה אי אפשר היה לקיים שיח ענייני שמכבד את הטיעון, מבלי לבטל את הדובר? במקום לדבר עם טיעונים - המחאה נלחמת עם סיסמאות. במקום ליזום שיח עם הציבור, המחאה מגיבה לפוליטיקאים. ככה - היא גם שורפת גשרים מול ציבורים שהיו יכולים להיות חלק מהמאבק הגדול יותר שהיא (אולי) מנסה להוביל, וגם - משחקת לידיהם של אלו שכל עולמם הוא החלוקה שלנו ל׳אנחנו׳ ו׳הם׳. וזה לא צודק ולא חכם.

דבר שלישי, להעמיק

אבל זה לא קל, נכון?

זה לא קל להחליט על יעד אחר ולוותר על אחר; זה לא קל למצוא מכנה משותף עם אנשים שחושבים אחרת; ולפעמים - זה קשה להכיר בלגיטימיות של דעות שהופכות לנו את הבטן.

אבל ׳לא קל׳ זה לא ׳בלתי אפשרי׳, ואם המחאה מבקשת להוביל לתיקון אמיתי - היא צריכה להתעלות לגודל השעה ולשאול: איך אנחנו מחברים ישראלים שלא בהכרח חושבים אותו הדבר, אבל כן יודעים שהם חלק ממשהו גדול יותר, כדי לבנות כאן ישראל טובה יותר?

והדרך לעשות זאת עוברת בבנייה של תשתית רעיונית: תשתית שמתארת מהי בכלל ישראל טובה יותר; תשתית שמחדדת את הבעיה שישראל מתמודדת איתה; ותשתית שמסבירה איך מגיעים מכאן לשם. תשתית - שמצד אחד - מספיק עמוקה כדי להוביל לתיקון אמיתי, ומצד שני - מספיק רחבה כדי לסחוף אחריה רוב גדול בישראל.

אבל צריך לומר את האמת: המחאה מעולם לא בנתה תשתית כזו. היא לא גובשה בזמן ההפגנות נגד החקיקה המשפטית, והיא גם לא גובשה אחרי המלחמה.

לו הייתה קיימת, היינו יודעים מהי.

לו הייתה קיימת, האדמה הייתה עכשיו רועדת.

לו הייתה קיימת, המחאה הייתה מתעלת את האנרגיות האדירות שהתגלו כאן - ואת המכונה המרשימה שהיא עצמה בנתה - לכדי תיקון אמיתי של ישראל.

אבל המחאה פשוט לא שם.

יותר מהיעדרה של אותה תשתית רעיונית, מרתיחה היוהרה שהיא בכלל קיימת. ואין דוגמא טובה יותר ליוהרה הזו מהטרנד הזהותי החדש: ׳אנחנו, המחנה הליברלי׳. כי מהי - בעצם - המשמעות של להיות ׳ליברל׳, היום בישראל? האם היא קידוש ה-ד-מו-קרט-יה הישראלית, גם כשזו מייצרת לנו מדינה שאינה משרתת את אזרחיה? או שזו התמודדות אמיצה עם בעיות השורש, כזו שעל בסיסה אפשר להציע חזון ודרך אמיתיים לישראל טובה יותר? המציאות המצערת היא ששנה וחצי לתוך המאבק, מעבר להיותו כוח-נגד חשוב לממשלה - ה׳מחנה הליברלי׳ לא טרח להגדיר את עצמו. כיצד קורה שמחנה שמתיימר לייצג את הפלורליזם, את ההגות ואת השינוי - מוצא את עצמו תקוע עם דעה אחת, רדודה כשלולית, ונלחם על שימור הקיים כאחרון השמרנים? התשובה פשוטה: היעדרה של תשתית רעיונית.

לסיום, מה הלאה

מאז יולי הקודם עברנו הרבה.

הרבה יותר והרבה יותר גרוע ממה שדמיינו שיקרה.

ולמרות שפשוט יותר לצעוק על העולם, נכון יותר להסתכל על עצמנו במראה.

כי אנחנו אחראים: אלו אנחנו שלא מעמיקים, אלו אנחנו שמבטלים, ואנחנו שממשיכים לרדוף אחר מטרות מתחלפות.

אז מה לנו להתלונן שאנחנו לא מתקדמים?

הגיע הזמן להסתכל במראה.

זה הצעד הראשון.

שבת שלום, ושנצליח.

נ.ב

כפי שהמחאה צריכה להסתכל במראה, כך גם כותב שורות אלו.

השנה הזו הייתה מבחן ארוך וכואב להגדרת הבעיה כפי שהיא מוצגת בפרויקט הכתיבה הזה: שרוב התחלואים שאנחנו סובלים מהם הם תסמינים של מדינה שאינה משרתת את אזרחיה; שישראל אינה משרתת את אזרחיה בגלל ששיטת הממשל שלה מעולם לא נבנתה לכך; ושאנחנו ממשיכים להלחם את קרבות הלא הלא נכונים, ולכן מפסידים במלחמה הגדולה.

בהיבט הזה, השנה החולפת - לפני המלחמה ובטח לאחריה - הוכיחה את התזה הזו, ובמחירים כואבים במיוחד.

אבל ברמה התודעתית, זו שתכליתה לגרום ל(מספיק)אנשים להסתכל על המציאות מנקודת מבט אחרת - אמנם היו הצלחות מקומיות, אבל קשה לומר שהייתה כאן הצלחה. לא כפי שקיוויתי, בכל מקרה.

וזו כעת המשימה שלי: למצוא את הדרך להרחיב את המעגלים ולתרגם את התשתית הרעיונית שמוצגת כאן לכדי תיקון. זו איננה רק משימה רעיונית והיא תחרוג מהפעילות בפרויקט הזה. אבל כדי לקדם אותה, אני לוקח הפסקה מהכתיבה השבועית, ואחזור אליה בספטמבר.

להתראות וקיץ שקט.

תודה על הקריאה ולכל מי שעזרה השבוע. אם מצאת ערך בדברים - אנא העבירי (בקטנה) הלאה 🫵, זו גם אחריות שלך.

למה בקטנה? במקום לשתף עם כל העולם ולשכוח מזה - בחרי מישהי אחת או שתיים לחלוק איתן, ושלחי רק להן. זה יעזור לך, להן ולמטרה יותר. אט אט. תודה מראש.

לקבלת הטור השבועי ישר לווטסאפ כל שישי בבוקר (ובלי בלבולי מוח מיותרים) - זה פה.

תגובות ושאלות יתקבלו בשמחה ב- g@citizeng.co