שנה אחת, שני ימי עצמאות, שלוש תובנות

איזה יום עצמאות הייתָ השנה... 

האמת? חלק ממני רצה פשוט לדלג עליך.

שתשאיר לנו את יום הזיכרון,

ושתחזור בשנה הבאה. 

כי מה נעשה איתך בעצם? בשנה הזו? 

ועדיין, עבורי אתה גם אבן דרך.

הרי בזה שקדם לך עלה לאוויר פרויקט הכתיבה הזה.

אז שנה אחת  אחרי, ואוקיינוס אחד מזרחה, 

הנה שלוש תובנות שאני לוקח איתי לשנה הבאה. 

בעיית השורש היא שיטת הממשל

את ׳על הבעיה׳ כתבתי לפני יותר משנה. ולמרות שנכתב בארץ אחרת ובתקופה אחרת, כל טיפה של מים עכורים שעברה מאז בנהר רק חיזקה בי את טענתו המרכזית: 

שבעיית השורש של ישראל איננה ביטחונית או כלכלית. היא גם לא שאלה של ליברליזם או שמרנות. היא בטח לא שאלה של ימין ושמאל והיא אפילו לא בעיה של ממשלה וראש ממשלה מסוימים שצריכים או לא צריכים ללכת (וכן, הם צריכים). 

בעיית השורש של ישראל היא שיטת הממשל שלה: מערכת הפעלה שאינה בנויה לריבונות העם, ושמייצרת לנו מדינה שאינה משרתת את אזרחיה. ראינו את זה לפני הממשלה הזו, ראינו את זה ברפורמה-הפיכה של שלפני המלחמה, וראינו את זה בשבעה באוקטובר ובכל יום שעבר מאז.

ואם למישהו חסרו דוגמאות, השבוע - כשחיילי צה״ל עדיין נלחמים בעזה - יצא שר הביטחון עם הצהרתו לתקשורת. במדינה מתפקדת, דבריו של השר גלנט היו צריכים להאמר בזמן אחר ובפורום אחר, אבל באופן שבו נמסרו לנו השבוע - הם אולי הבבואה המובהקת, המזוקקת והכואבת ביותר שראינו לחידלון השיטה הישראלית. מה אנחנו יכולים ללמוד מהם?

ראשית, זו עדות ממקור ראשון לכך ש -לפחות לדידו של שר הביטחון - האינטרסים שמובילים את הממשלה והעומד הראשה אינם מייצגים את אלו של אזרחי המדינה. אפשר להתווכח עם עמדתו של גלנט, אבל כששר ביטחון מטיל ספק במניעיו של ראש הממשלה (״... עלינו לקבל החלטות קשות, מתוך העדפת השיקול הלאומי על פני כל שיקול אחר...״) - כל אזרח צריך להיות מודאג, ולשאול את עצמו: מה מאפשר את המציאות שבה ראש ממשלה תלוי באינטרסים שאינם מייצגים את אלו של אזרחי ישראל?

שנית, עצם היציאה לתקשורת מראה לנו כמה ׳קבינט מלחמה׳ (ומכאן - הקבינט, ומכאן - הממשלה) הוא גוף שאינו מתפקד. שהצוות הביצועי הבכיר של המדינה הוא למעשה פרלמנט של אנשים עם אינטרסים מנוגדים ואידיאולוגיות שונות; צוות שאינו מנוהל; ושגם אם היה רוצה בכך - אינו יכול לתפקד. ואם זה המצב בזמן מלחמה, כיצד הממשלה מתפקדת בנושאים פעוטים כמו מדיניות חוץ, כלכלה וחינוך?

ושלישית, כאשר לאזרחי ישראל (או - לבאי כוחם בכנסת) אין שום יכולת אמיתית לבקר את ממשלתם - גם אל מול המציאות הבלתי נתפשת שנגלית לעינינו - המשמעות היא שהאזרחים בישראל אינם בעלי הבית במדינתם. כל אזרח - ראוי שישאל את עצמו: אם לכנסת אין יכולת לבקר את הממשלה, ואם חברי הכנסת לא נבחרים ע״י הציבור, איזו בקרה יש לציבור על ממשלתו ומה זה אומר על הד-מו-קרט-יה שלנו?

נאומו של שר הביטחון גלנט, השבוע. בבואה מובהקת, מזוקקת וכואבת לבעיית שיטת הממשל בישראל.

המכשול הוא אנחנו

אבל לא זו תהיה השיחה סביב שולחן השבת, נכון? 

שום מהדורת חדשות לא תעסוק במצב הבלתי נתפש שבו אזרחי ישראל מבקשים דבר אחד, וממשלת ישראל עושה דבר אחר, וכיצד זה מתאפשר. 

שום תכנית תחקירים לא תשאל: מדוע הבחירות בישראל מובילות חדלי אישים, עם אינטרסים זרים ומנוגדים, לנהל את המערכות הכי חשובות במדינה?

ושום הפגנה במוצ״ש לא תדרוש פתרון למצב שבו לאזרחי המדינה אין כוח אמיתי על חברי הכנסת או הממשלה.

אנחנו נמשיך לספר לעצמנו את אותם הסיפורים: שזה ביבי. או הסמאלנים. או המשיחיים. או הליברלים. 

וממש כמו מהמר בקזינו שמאמין שבסיבוב הבא הכל יסתדר והוא יחזיר את כספו - גם אנחנו רוצים עוד סיבוב.

עוד בחירות.

כי הרי זה מה שיפתור את הבעיה, נכון?

אנחנו נמשיך למכור לעצמנו את כל השיט הזה, רק לא להכיר באמת האפורה והדי מביכה הזו, שה-ד-מו-קרט-יה הזו שאנחנו כל כך רגילים אליה - על הרשויות שלא מייצגות אותנו, שלא מסוגלות לתפקד ושלא נתונות למרוּת העם - בכלל לא בנויה לייצר לנו מדינה שמשרתת את עמה.

וששום בחירות לא ישנו את זה.

וזו אולי התובנה הכי משמעותית מהשנה הזו: שאם בעיית השורש היא שיטת הממשל, אז המכשול העיקרי לפתרונה הוא העיוורון שלנו. ושעד שלא נפקח עיניים, אולי יהיו פה עוד בחירות, אבל לא יהיה כאן תיקון. 

לפני השבעה באוקטובר, אני זוכר שחשבתי: מה עוד צריך לקרות כאן כדי שנפקח עיניים? מתי מסה גדולה של אנשים תבין שישראל לא בנויה כדי לשרת את אזרחיה? שמה שאנחנו מפרשים כבעיות הם בכלל סימפטומים של כשל עמוק הרבה יותר? בהתחלה חשבתי שהחקיקה המשפטית תעשה את העבודה. כשזה לא קרה - חשבתי שיידרש אסון לאומי. היום אני מבין שכל עוד העיניים שלנו עצומות - לא משנה מה יעמוד מולן, את המציאות אנחנו לא נראה. 

צריך אלטרנטיבה לאלטרנטיבה

במוצ״ש הגברת ואני היינו אמורים לצאת לדייט.

וכששאלתי אותה מה היא רוצה לעשות, היא אמרה: ״אני לא יכולה לשבת בבית יותר, בוא נלך להפגנה״.

אז הלכנו.

בצומת חורב היו לא מעט אנשים באותו הערב.

כולם נראו אנשים טובים מאוד. איכפתיים מאוד. ובעיקר - דומים מאוד.

דומים אחד לשניה וכנראה שדומים לאלו שהיו שם גם לפני שנה.

וכולם ביקשו את אותו הדבר: שתלך הממשלה.

אז כל הערב, דובר אחר דוברת, הם העלו עוד ועוד הסברים ללמה הממשלה הזו גרועה. כי החטופים. וכי המלחמה. וכי הצפון. וכי הכלכלה.

הכאב והזעקה היו אמיתיים, אבל גם צבועים מאוד אידיאולוגית. כאילו לא מספיק לחשוב שהממשלה הזו פשוט נכשלה וצריכה ללכת: בשביל להיות חלק מהשבט, נדרשת דעה מסוימת על אם כן-או-לא להיכנס לרפיח; אם כן-או-לא לעסקה שכבר איננה על השולחן; ואם ראש הממשלה כן-או-לא רוצה להחזיר את החטופים. וכמי שמשנתו היא ימנית בעיקרה, חשבתי לעצמי:

למה המחאה משקיעה כל כך הרבה אנרגיה בלשכנע את המשוכנעים, באופן שרק מרחיק ממנה קהלים נוספים?

הרי גם ימניים רבים חושבים שהממשלה הזו צריכה ללכת, והם לא היו צריכים את השבת השחורה ואפילו לא את החקיקה המשפטית כדי להגיע למסקנה הזו. הם רק צריכים שנגדיר נכון את הבעיה.

ולמה המחאה משקיעה כל כך הרבה זמן בזעקות מתחלפות, במקום בהגדרה מסודרת של הבעיה ושל הפתרונות?

הרי בשלב הזה, תנועה בסדר גודל כזה כבר הייתה יכולה לייצר לעצמה תכנית: הצעה קונקרטית ורלוונטית, מעבר לביטול החקיקה או סבב בחירות נוסף, שתשים את המדינה הזו על פסים של תיקון ותסחוף אחריה קהל רחב שמחפש תיקון.

למה במקום ללכת רחב וקדימה, המחאה מתעקשת ללכת צר ואחורה?

בזמן שהמחשבות האלו רצו אצלי בראש, מארגני ההפגנה התחילו להתארגן לקראת קיפול. וכאילו כדי להבהיר את עמדתם בסוגיות הללו, הם סיימו את ההפגנה ב׳שיר לשלום׳.

בהצלחה לנו.

הטרגדיה של המחאה היא שבמקום להיות תנועה רחבה של יוזמה ובנייה, היא בוחרת שוב ושוב להיות תנועה צרה של התנגדות וזעקה. וככה, אולי-ההבטחה הגדולה ביותר לתיקון שהייתה לנו בדור האחרון - הולכת ונשחקת. אינני יודע מדוע המחאה בוחרת את הדרך הזו, אבל כדי להביא לתיקון אמיתי, אנחנו נידָרש למשהו אחר. 

לסיום, לקראת שנה חדשה

שבעה חודשים לתוך המלחמה ועל רקע פתיחת מושב הכנסת, בשבוע הבא מתוכננת עליית מדרגה בפעילות המחאה. 

ואיכשהו, אחרי כל מה שעברנו, הקרקע עדיין איננה רועדת מתחת לרגלי הממשלה. 

למה, בעצם?

איך הגענו למצב שבו רוב הישראלים, אחרי כל מה שקרה, עדיין אינם ברחובות?

אפשר להאשים את הישראלים.

ואפשר לומר שליבם של המוחים במקום הנכון, אבל שהדרך אינה הדרך.

עד יום העצמאות הבא, אנחנו צריכים לתקן את הדרך.

שבת שלום, ושנצליח.

---

תודה על הקריאה ולכל מי שעזרה השבוע. אם מצאת ערך בדברים - אנא העבירי (בקטנה*) הלאה 🫵, זו גם אחריות שלך.

לקבלת הטור השבועי ישר לווטסאפ כל שישי בבוקר (ובלי בלבולי מוח מיותרים) - זה פה.

תגובות ושאלות יתקבלו בשמחה ב- g@citizeng.co

*למה בקטנה? במקום לשתף עם כל העולם ולשכוח מזה - בחרי מישהי אחת או שתיים לחלוק איתן, ושלחי רק להן. זה יעזור לך, להן ולמטרה יותר. תודה מראש.