דברים שרואים משם, לא רואים מכאן

שנתיים אחרי הפעם האחרונה ויומיים לפני השנה החדשה, השבוע - סוף-סוף - פגשתי את השְכֵנה.

שלוש שנים חלקנו ׳השכנה שלך׳ ואני דירה בתל-אביב, ולמרות כינוייה המרוחק-משהו (היא קיבלה אותו מאימי המנוחה, אישה שלסרקזם שלה לא היה מנוח) - זו הייתה שותפות נפלאה ונשארנו חברים קרובים.

אבל לצד החברוּת הקרובה ולמרות הדירה המשותפת - תמיד חיינו בעולמות אחרים-משהו. היא בפסיכולוגיה ואני בהנדסה; היא בלימודים ואני בצבא; ובשנים האחרונות - היא בישראל ואני באמריקה.

בפעם האחרונה שנפגשנו, כשאימי הלכה לה, היא עוד גרה ביפו ואני הגעתי מניו יורק. רצה הגורל וכמה חודשים אחרי כן - כשאנחנו היינו בדרכנו בחזרה לכאן, הם כבר היו בדרכם לשם. ככה תמיד - חברות אחת, שני עולמות.

השבוע, ישבנו הזוג שלה והזוג שלי בעיר התחתית ואכלנו וצחקנו וגם התגעגענו. דיברנו על הילדים ועל העבודה ועל החיים בארץ הזו-וגם-ההיא. דברים שמדברים עליהם אנשים באמצע החיים. ושם - סביב שולחן שבין חיפה לניו-יורק, ליפו ולאוסטין - זה נהיה יותר ויותר ברור:

מה שרואים משם, לא רואים מכאן.

מה עוד צריך לקרות?

באותו שבוע, היקום המקביל של ה-ד-מו-קרט-יה הישראלית המשיך בשלו.

מבצע סוף שנה של קואליציה שבוזזת את הקופה הציבורית? צ׳ק.

שרי ממשלה שנאבקים אחד בשני כדי לקדם את עצמם, במקום לעבוד יחד למען האזרחים? צ׳ק.

וחבר כנסת שחייב את מקומו לקולות האופוזיציה ושהצטרף השבוע למפלגת השלטון, בדרך להכשרה של חקיקה שרוב מוחלט של הציבור מתנגד לה? צ'ק.

עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה.

ועל רקע מה-שבכל-מקום-אחר-היה-מתפרש-כקריסה-מוחלטת-של-רעיון-ריבונות-העם - אנחנו בשלנו:

אותן כותרות.

אותן הפגנות.

אותן שיחות סלון.

איך יכול להיות שהעם הזה - עם ההייטק בנאסד״ק והביפרים בביירות ושלדג בסוריה - לא מצליח לראות את מה שקורה לו מתחת לאף, כאן בירושלים?

שבמדינה שבה העם הוא הריבון - כדי שחברי הכנסת ייצגו אותנו, הם צריכים להיבחר על ידי הציבור; כדי שמדיניות הממשלה תייצג את רצון העם, הרוב הקואליציוני לא יכול להיסחט באיומים על ידי מפלגות המיעוט; וכדי שנוכל לבנות כאן ישראל טובה יותר - על חוקי המשחק להיות בידינו.

שבעצם, הסיבה שהרשויות אינן משרתות אותנו היא שהן בכלל אינן בנויות לעשות זאת?

אני באמת לא יודע איך אנחנו ממשיכים שלא לראות את שמול עינינו. אולי זו עייפות. אולי זה חוסר אמונה. אולי זו יוהרה. אבל אולי זה בגלל שהישראלים פשוט לא מכירים שום דבר אחר.

שמעולם לא ראינו כיצד דמוקרטיה יכולה לעבוד.

שאנו לא טיפשים, אלא בוּרים.

ושנדרשת לנו נקודת מבט אחרת.

צפיתם השבוע באיזו תכנית תחקירים שעוסקת באופן שבו הרוב הקואליציוני מביא לשלטון המיעוט? ראיתם איזו הפגנת מחאה שדורשת שחברי הכנסת שלנו יבחרו על ידי הציבור עצמו? או אולי שמעתם איזה מנהיג שמציג תפיסה רעיונית שמתארת את בעיית השורש, הפתרונות האפשריים והדרך שתוביל אליהם? נאדה. ממשיכים, עם הראש בקיר.

לסיום, מה שרואים משם

כל המחשבות הללו השבוע, על כאן ועל שם, איכשהו הזכירו לי את ׳תגלית׳.

כשהייתי בצבא, היו מגיעות משלחות של התכנית הזו לארץ ולברי המזל מאיתנו הייתה ההזדמנות ללוות אותם במסע שלהם. צעירים יהודיים מכל מיני מקומות בעולם, שמגיעים לארץ כדי להכיר מקום אחר, שכן נוגע להם, ולקחת איתם משהו הביתה.

הלוואי שגם לנו - הישראלים - הייתה כזו תכנית. שניקח גם אנחנו משהו הביתה.

רק דמיינו כיצד הייתה נראית שיחה כזו, בין אזרחית של דמוקרטיה אחרת לבין אחד מאיתנו; כיצד הייתה מגיבה אם היינו מספרים לה כיצד פועלת ה-ד-מו-קרט-יה הישראלית. אני מניח שהיא הייתה חושבת שאנחנו צוחקים איתה, או שאנחנו פשוט שוטים:

רגע, אז אתם בעצם לא בוחרים את ׳נבחרי הציבור׳ שלכם? והממשלה שלכם, שמורכבת מאותם נציגים שלא בחרתם, מייצרת לכם שלטון מיעוט? ואין לכם שום יכולת להשפיע על חוקי המשחק, כדי לבנות מדינה שתשרת אתכם טוב יותר? לא הבנתי, אז איך זו בדיוק דמוקרטיה???

לוּ רק כל ישראלי היה נמצא בשיחה כזו.

שירגיש את המבוכה האישית.

את הבוּרות שלנו כחברה.

ואת הטמטום שלנו כמאבק.

ואולי זה מה שאנו צריכים לשנה החדשה:

נקודת מבט אחרת.

איזו תגלית כזו, משם לכאן.

שרק תפקח את עינינו.

שבת שלום, שנה טובה, נסיעה טובה בחזרה לאוסטין, ושנצליח.

תודה על הקריאה ולכל מי שעזרה השבוע. אם מצאת ערך בדברים - אנא חילקי עם אחרים 🫵, זו גם אחריות שלך.

לקבלת הטור השבועי ישר לווטסאפ כל שישי בבוקר (ובלי בלבולי מוח מיותרים) - זה פה.

תגובות ושאלות יתקבלו בשמחה ב- g@citizeng.co