זהירות, מים רדודים לפניך
- האזרח ג׳
- 1 בנוב׳ 2024
- זמן קריאה 5 דקות
זו הייתה שבת וזה הגיע משום מקום.
אנחנו היינו בבית.
באמצע היום, אנחנו מתחילים לשמוע צרחות של שמחה.
אנשים פשוט יצאו החוצה והתחילו לחגוג.
ברחובות.
למרות חיבתם לתכנון, הניו-יורקרים לא תכננו את המסיבה הזו: אף אחד לא שלח מייל כמה שבועות לפני כן, לא הייתה ועדת תכנון ולא התקבלו אישורי בטיחות.
השנה הייתה 2020, החודש היה נובמבר, ורק כמה רגעים קודם לכן הודיעו על תוצאות הבחירות.
2020, השנה שחשבנו שלעולם לא נרצה לחזור אליה
ב-2020 גרנו בניו-יורק.
זו הייתה שנה שהחלה עם שמועות על מחלה מסתורית אי שם במזרח; המשיכה בהתפרצות מקומית שגבתה מאות אלפי קורבנות; עיר ללא-הפסקה שנותרה שוממה מאנשים; ממשל מרכזי ששידר ותדלק כאוס שרק הלך וגבר; חלונות ראווה שמכוסים במשטחי עץ כדי להגן מפני המהומות ברחובות; ועונת בחירות ארסית במיוחד, שבה נשיא מוטרף אחד החליט להלחם בארצו שלו.
אבל באותה שבת שמשית וקרה בנובמבר, נדמה היה - גם לנו - שהשנה המוטרפת, המצלקת, המקטבת והטרגית הזו - עומדת להסתיים.
זה, כידוע, לא קרה: בחודשים לאחר מכן - ארצות הברית שקעה לשבר מהמסוכנים בתולדותיה, עם נשיא מכהן שמסרב לקבל את תוצאות הבחירות וניסיון הפיכה שהעמיד את הדמוקרטיה האמריקאית באחד מהמבחנים הגדולים בתולדותיה. ואיכשהו - אחרי כל זה - הציבור עדיין היה חלוק בדעתו, די באמצע.
ארבע שנים אחרי ושבוע לפני בחירות 2024, נזכרתי באותם ימים ובתקופה שעברה מאז על הארץ המופלאה הזו. איכשהו, למרות הכל, נראה שהאמריקאים בוחרים לחזור לאותה שנה נוראית, ולנו יש הרבה מה ללמוד מהם.
המון.
2024: הוו דה-פאק דיד ווי גט היר, אגיין?!
אז איך אמריקה הגיעה - שוב - למצב הזה? ננסה לענות על השאלה הזו משתי נקודות מבט:
בפינה האדומה: הסימטריה הא-סימטרית בין המנהיג העליון לאויבי המדינה
שימו לרגע בצד סוגיות מדיניות. בסוף - האמריקאים בוחרים נשיא, ודונלד טראמפ הוא נוכל. באמת נוכל. אדם שמוכן למכור את אמריקה ואת כל מה שהיא מייצגת כדי להיטיב עם עצמו. זו לא תיאוריה, זה כבר קרה: דונאלד טראמפ - לא רק שלא קיבל את תוצאות הבחירות ב-2020 וממשיך שלא לקבל אותן גם היום; ולא רק שהסית אספסוף להסתער על גבעת הקפיטול כדי למנוע את העברת השלטון בצורה מסודרת (שזה - בגדול - מקביל לראש ממשלה בישראל שישלח את תומכיו להעלות באש את הר הרצל) - הוא בקולו ניסה להטות את ספירת הקולות לטובתו, אחרי הבחירות.
איך טראמפ הצליח לשכנע חצי אמריקה שהוא הבחירה השפויה? הוא הצליח לייצר את המשוואה הבאה: ככל שהוא הופך לקיצוני וכאוטי יותר, כל מי שאינו מיישר איתו קו - מסומן מיד כאויב העם, והמכונה כבר תדאג לכך שכך הוא יתפס. זה קרה במפלגה הרפובליקנית, זה קורה - כמובן - מול הדמוקרטים, וזה הופך מצב מאוד לא-סימטרי לסימטרי לחלוטין: לא משנה כמה הזוי ומוטרף ומסוכן טראמפ יהיה, כל מעידה קטנה של הצד האחר - מיד תנופח למימדים... שקולים. שהרי המרחק של צד אחד מהצד השני, זהה למרחק של הצד השני לראשון, לא?
במצב שנוצר, ככל שהמנהיג העליון הולך ומקצין - ואויבי העם מתרחקים ממנו (גם אם הם עומדים במקום) - בעיני המחנה של טראמפ הם אלו שהופכים לקיצוניים יותר. וככה - כל מועמד שעומד מנגד - לא משנה מה ערכו או מידותיו - תמיד יצטייר כבחירה הגרועה ביותר, גם ביחס לנוכל. זה כמובן דורש תא תהודה עוצמתי ששומר על מי שכבר בתוכו בפנים, אבל זה גם מתאפשר בזכות הכשלון של המחנה האחר לספר סיפור שנותן מענה לבעיות של אמריקה ומחבר אליו ציבור רחב יותר.
בפינה הכחולה: ביצה של מים רדודים
אחרי ארבע שנים של טראמפ כנשיא, אחרי הפסד בבחירות ואחרי ניסיון הפיכה - היינו מצפים שהדמוקרטים יהיו במקום אחר, לא? יש אמנם גופי תקשורת בכיס של טראמפ, יש לו בייס משמעותי, ועוד הרבה תירוצים אחרים - אבל אם הדמוקרטים לא מצליחים לנצח את טראמפ, כנראה שהבעיה איננה רק אצל טראמפ.
אז מה באמת עושים הדמוקרטים? בזמן שטראמפ מצייר את העולם בצבעים עזים של ׳אני הדבר הטוב ביותר עלי אדמות והיא התגלמות השטן׳, הם שקועים במסע ריצוי של כל תת-תת-תת-קבוצה בקרב התומכים שלהם. בהיעדר תפיסה רעיונית קוהרנטית ומנהיגות אמיצה שתוביל אותה, ובהינתן שגם במחנה הזה יש קיצונים מסוכנים, המחנה הדמוקרטי נצבע בצבעים קיצוניים יותר ומפולגים יותר.
הבעיה של הדמוקרטים גדולה יותר, כמובן, מהתדמית שלהם. הם באמת חסרים תשתית רעיונית ומנהיגות שיאפשרו להם להוביל את ארצות הברית, אם יזכו בבחירות. עד הבחירות, היעדרן מונע מהם קול ברור שימשוך רפובליקנים מתונים שיכולים היו להטות את הכף. וכך, בזמן שרכבת הבלהות של טראמפ ממשיכה לדהור, הרכבת של הדמוקרטים מדשדשת במסלול לא מאוד ברור.
אז ככה ארצות הברית הגיעה, ארבע שנים אחרי, לנקודה שבה היא נמצאת היום: שילוב קטלני של קנאות שבטית ורדידות דעת מוביל, שוב, לתיקו. נשמע מוכר?
קאט. בחזרה לארץ
אחת התחושות החזקות ביותר שאני זוכר מאותן שנים הייתה שזו מעין מכונת זמן: שזה העתיד של ישראל כמה שנים קדימה, רק מוגבר בכמה עשרות דציבלים. ולמרות שזו חוויה לא קלה, מכונת הזמן הזו גם יכולה להיות לנו גם לעזר: אם נשכיל ללמוד כמה לקחים מהעבר האמריקאי, אולי העתיד הישראלי יוכל להראות טוב יותר.
לקח מרכזי אחד הוא שהדרך להתמודד עם הקנאות והרדידות האלו - שלנו ושלהם - אמנם עוברת במנהיגות אמיצה, אבל מתחילה בתשתית רעיונית: שלא ניתן לעצור איום מבלי לדעת להסביר אותו, ולא ניתן לקדם תיקון מבלי באמת להבין אותו. רק שבניית תשתית כזו דורשת לצאת מהמים הרדודים של שחור-לבן-טובים-רעים שהתרגלנו אליהם, ואת זה טרם עשינו.
המחשבה הזו החזירה אותי לטקסט מתוך ׳שיעור אזרחות׳ שעוסק באשליה שרבים מאיתנו שבויים בה: שזה רק ׳הם׳, ולא ׳אנחנו׳ (ראו מטה). זו אשליה שאמנם הופכת את רדידות הדעת לנוחה, אבל מונעת כל אפשרות לתיקון. זה אולי מפחיד לקפוץ למים, אבל המים הרדודים מסוכנים הרבה יותר.
שבת שלום, ושנצליח.
למרות הפילוג בינינו, רובנו בישראל מסכימים על דבר אחד: ש׳הם׳ הבעיה, ולא ׳אנחנו ׳. שהם טועים; ושהם אחראים; ושהגיע הזמן שהם יעשו חשבון נפש. בדינמיקת הצדק-השבטי-המוחלט הזו - כל מה שהם אומרים - אינו נכון; כל מה שאנחנו אומרים - הוא בהגדרה נכון; ואל לנו להסכים איתם ובטח שלא להטיל בעצמנו ספק, שמא נידרש לסגת מקווי המחנה. אך כשמצמצמים את הדיון לשחור ולבן - מאבדים את מורכבויות הסוגיות; וכשמוסיפים לכך מלחמת שבטים - מאבדים גם את המחשבה הביקורתית. בהתחפרות המרדדת הזו - כל פעם שמחנה אחד אומר שחור, המחנה האחר אומר לבן; ובגלל שהתחפרות זו מוּנעת יותר מזהות ופחות מענייניות - ככל שהיא מעמיקה, הטיעונים שמאחוריה הופכים לרדודים יותר ויותר. המצב הזה, שבו כל מחנה מתחפר בעמדתו בעוד טיעוניו הולכים ונחלשים, הוא מסוכן לכולם. הוא מוביל לכך שכל הפתרונות שנמצאים על השולחן - רדודים; ולכך שהיכולת לקדם פתרון במשותף - לא קיימת. בדינמיקה כזו, כל תפיסה רעיונית שיש בה עומק וששוברת את קווי המחנות - לא יכולה למצוא מקום. לכן האשליה הזו כה מסוכנת: היא עומדת בדרכו של רעיון התיקון. אז נכון, גם הצד האחר צריך לעשות חשבון נפש, אבל הגיע הזמן שנסתכל במראה, ושנבין: גם אנחנו חלק מהבעיה.
נ.ב -
בחודשי הקיץ לקחתי הפוגה מכתיבת הטורים השבועית, ואת הזמן הזה הקדשתי ל׳שיעור אזרחות׳.
׳שיעור אזרחות׳ מבקש לשמש לנו כמשקפיים: דרך להבין את הארץ הזו טוב יותר, ולהילחם עליה נכון יותר. הוא מתבונן בישראל מנקודת מבט אחרת, ודרכה - מנסה לספר לנו סיפור רעיוני שונה של הבעיה, של הפתרונות ושל הדרך אליהם. בדרך, הוא מציב בפנינו מראה שלא תמיד נוח להתבונן בה, אבל שבלעדיה - לא יהיה תיקון.
הסוגיות שהוא עוסק בהן רלוונטיות לכולנו, ולכן - גם המבנה, האורך והעריכה של הספרונצי׳ק הזה הותאמו לקריאה שזמינה לכולם. אני מזמין אותך לקרוא אותו ומקווה שישרת אותך.
תודה על הקריאה ולכל מי שעזרה השבוע. אם מצאת ערך בדברים - אנא חילקי עם אחרים 🫵, זו גם אחריות שלך.
לקבלת הטור השבועי ישר לווטסאפ כל שישי בבוקר (ובלי בלבולי מוח מיותרים) - זה פה.
תגובות ושאלות יתקבלו בשמחה ב- g@citizeng.co