את הבעיות משדרים בטלוויזיה, את הפתרונות נידָרש לחפש במַרְאָה

השבוע, בזמן שהחטופים בעזה והחיילים נלחמים, בטלוויזיה המשיכו לקרקר.

על מה הם דיברו?

דיברו על המורה שבמעצר והעל השׂרה שהתלוננה עליה: על אם-הייתה או לא-הייתה-תקיפה, אם המורה מסוכנת-לציבור או לא ואם נדרש או לא נדרש היה להחזיק אותה במעצר. שום מילה על איך הגיעה אותה שרה לכנסת ומה זה אומר על ה-ד-מו-קרט-יה שלנו; על איך שבממשלה הקודמת - שגם מלאכת ההרכבה שלה הייתה מעשה שקשה לקרוא לו רצון העם - היא שלחה מדינה שלמה לבחירות על כמה פירורי לחם; ועל איך שהמינוי הנוכחי שלה הוא עוד סיפור על נציגת ציבור שבעצם מעולם לא נבחרה ע״י הציבור, רק הפעם - עם תוספת של אתנן פוליטי שממש קופץ מהמסך. לכאורה, הכל לכאורה, כמובן.

כמה ימים חלפו, ובטלוויזיה עברו לדבר על השר לבטחון לאומי שהבין שאולי יחד-ננצח, אבל להרוויח עדיף לבד; שאיים - בזמן מלחמה ומול האומה - בפירוק הממשלה שהוא חלק ממנה אם מתווה העסקה יקודם; ושרקד את דרכו ליישוב מחדש של רצועת עזה, בזמן שחיילינו וחטופינו עדיין שם. באולפנים, כמובן, דיברו על כן-עסקה-לא-עסקה, כן-התיישבות-לא-התיישבות וכן-כנס-לא-כנס. שום התייחסות לפתולוגיה של שר שיוצא בגלוי נגד הממשלה שהוא חלק ממנה, ומה זה אומר על היכולת שלנו לנהל מדינה; למציאות שבה דמות ציבורית אחת מחזיקה גם בתפקיד שר וגם בתפקיד ראש מפלגה, שני תפקידים עם אינטרסים סותרים; ולכך שבממשלה מתפקדת - לראש הממשלה הייתה אמורה להיות הסמכות לנהל את שריו, ולא לשרים הכוח להכריע בגורל הממשלה.

ובין כל-טוּב אחד למשנהו שפרץ השבוע מהטלוויזיה, מצאתי את עצמי חושב על אלו שבבית, מול המסך. אלו שרואים את האחים שלהם נלחמים בעזה, ולא מבינים למה המדינה שלהם אינה מתפקדת בירושלים. אלו שכואבים, שמתוסכלים, שכבר כמעט מיואשים. שממתינים למשהו או מישהו שיגאל אותם מהטרפת הזו שהפכו שבויים שלה.

כל אלו שרואים את הבעיות ערב-ערב בטלוויזיה, אבל את הפתרונות הם צריכים לחפש במראה.

נלחמים את המלחמה הלא נכונה

כששואלים את הישראלי הממוצע: ׳מהי ה-בעיה של ישראל?׳, התשובות בדרך כלל מתחלקות לאחד משני מחנות:

המחנה הראשון הוא מחנה הכאן-ועכשיו. אלו האנשים שיגידו ׳ביבי׳, ׳השמאל׳, ׳הימין המשיחי׳ או ה׳ערבים׳, והם בטוחים שאם חלק מהאלמנטים האלה פשוט יעלם מחיינו - הצרות שלנו ילכו איתו. שאם ביבי וחבריו היו הולכים - הייתה לנו דמוקרטיה ליבראלית מתפקדת; ושאם השמאל והערבים היו הולכים - הימין כבר מזמן היה מסדר פה את העניינים. אלו אנשי ה-העולם-הוא-פשוט-ולכן-הפתרונות-צריכים-להיות-פשוטים: הם בדרך כלל לא צריכים שאלה בשביל לתת תשובה ומה שהם בעיקר עסוקים בו זה למכור.

המחנה האחר הוא מחנה ההרחק-שם-ולעולם-לא: אלו האנשים שיגידו ׳החינוך׳, ׳התרבות׳ או ׳המורכבות הדמוגרפית והגאו-פוליטית הכל כך ייחודית של ישראל׳, אלו שבטוחים שכדי שמשהו כאן באמת יזוז כאן - אנחנו צריכים לגרום לשמש לזרוח מהמערב; שכדי לפתור את בעיית ההתנהלות של הממשלה צריך לתקן את הד-נ-א התרבותי-ערכי-חינוכי שלנו, ושאלמלא נעשה כך - אין מה לצפות שמשהו כאן ישתנה. אלו אנשי ה-העולם-הוא-מורכב-ולכן-הפתרונות-חייבים-להיות-מורכבים-לפחות-כמוהו, והם מייצגים כמעט תמונה הפוכה מחבריהם המוכרים: על כל שאלה הם יוסיפו עוד שתיים וההתבוססות שלהם בביצת הבעיות הבלתי-פתירות היא בעיקר ממכרת.

ואולי הדומיננטיות של שתי הקבוצות הזו היא הסיבה שעבור רוב האנשים - רעיון כמו תיקון שיטת הממשל הוא קשה לעיכול. מצד אחד הוא נתפסת כפלפול פילוסופי שאין לנו את הלוקסוס לעסוק בו כעת, ומצד שני כהפשטה טכנו-משפטית שלא יכולה להכיל את המורכבות והייחודיות של המשבר התרבותי-חינוכי-ערכי שאנחנו בתוכו. אבל תיקון השיטה איננו פילוסופיה תיאורטית ובטח לא הפשטה טכנו-משפטית. הוא יושב איפשהו באמצע: מצד אחד, הוא דורש העמקה בבעיות שאנחנו חווים, ומצד שני - הוא מציג פתרונות פרקטיים לכל הבעיות הללו. אבל באווירה הציבורית הנוכחית - אלו גם בדיוק החולשות שלו: הוא לא מוכר ואיננו ממכר.

המלחמה הנכונה

זה יהיה עוול לנסות ולהציע ניתוח מסודר של הבעיות, הפתרונות והדרך בטור הזה, אז נסתפק בדברים הללו (ולמטה תוכלו למצוא את הפירוט): שיטת הממשל היא תרגום של מערכת הערכים והעקרונות שלאורם חברת אנשים בוחרת לחיות את חייה לפרקטיקה של איך מדינה פועלת. היא קובעת את איכות נבחרי הציבור שלנו ואילו אינטרסים הם משרתים; היא קובעת את המידה שבה רשויות השלטון פועלות בשם רצון העם; היא קובעת את האפקטיביות והיעילות שבהן פועלות רשויות המדינה; והיא קובעת את מערכת היחסים בינינו לבין המדינה. ככזו, היא נוגעת ישירות לכל סוגיה מהותית בחיים שלנו במדינה ולכל הרעות החולות שמוקרנות לנו על המסכים, החל מהמלחמה, דרך החקיקה המשפטית, ועד ההתנהלות הממשלתית בזוטות כמו יוקר מחייה, חינוך ובריאות.

אם בונים אותה נכון, שיטת הממשל מבטיחה שמערכת האינטרסים של האזרחים היא זו שקובעת את המדיניות שבה פועלות הרשויות, ולא שיקולים מפלגתיים שמעוותים את רצון הבוחר. אם בונים אותה נכון, שיטת הממשל מבטיחה ששרי הממשלה ממונים על פי כישוריהם לבצע את תפקידם, ופועלים כצוות אחד שמטרתו לשרת את אזרחי המדינה. אם בונים אותה נכון - שיטת הממשל מבטיחה שהציבור אינו רק צד בחוזה עם המדינה, אלא הוא זה שמגדיר את שיטת הממשל, כך שהמדינה תשרת אותו. במילים אחרות, שיטת ממשל בנויה היטב היא הדרך למדינה שמשרתת את אזרחיה.

אבל מעבר למשמעות הפרקטית שלה על החיים של כולנו, הדיון סביב שיטת הממשל הוא ההזדמנות שלנו להתעלות מעל הויכוחים המפלגים בין ימין ושמאל ולגעת בדיון מאחד שבו אנחנו - האזרחים -מקבלים החלטה על האופן שבו אנחנו מנהלים את חיינו יחד. במובן הזה, שיטת הממשל מייצגת גם את פוטנציאל התועלת הגדול ביותר למדינה ואזרחיה, וגם את פוטנציאל התיקון הגדול ביותר לחברה ואנשיה.

לכן, זו המלחמה הנכונה.

אבל למרות שהדיון סביב שיטת הממשל הוא הדיון הציבורי החשוב ביותר שאנחנו יכולים לקיים כעת, זו לא המערכה שאנחנו מנהלים. לא עכשיו, לא בשנה האחרונה ולא בדור האחרון.

למה, בעצם?

איפה אנחנו ואיפה השיטה?

השבוע הייתי בשיחה בה עלתה השאלה הבאה: אם שיטת הממשל כל כך מרכזית לעתיד המדינה - מדוע היא לא עולה למרכז הדיון הציבורי?

הטיעון הראשון שעלה היה שהציבור הישראלי הוא אמוציונאלי ושבטי; שקשה לנו לדון בשאלות שיכולות להעמיד בסימן שאלה את השיוך המחנאי שלנו, או - שחס ושלום - יגרמו לנו להסכים עם הצד האחר. זה טיעון מוכר, ולמרות שיש בו מידה של אמת - הוא לא באמת עונה על השאלה. הרי כולנו שבטיים, לא? והרי גם עמים אחרים - שהצליחו להתמודד עם בעיות דומות - היו גם הם כאלה, לא? וגם אם אנחנו יותר אמוציונאליים מאחרים, זה לא מסביר מדוע שיטת הממשל איננה חלק מהדיון; מדוע לא צמחה כאן - לאורך שלושה דורות ובטח אחרי השנה האחרונה - הנהגה רעיונית שמעמתת את הציבור עם השאלות הקשות. במילים אחרות, שבטיות היא אולי מחסום, אבל היא לא מספרת את הסיפור כולו.

הטיעון השני שעלה היה הטיעון השכלתני: שאנחנו כן מבינים ששיטת הממשל בעייתית ושיש לנו תפיסה רעיונית מסודרת כיצד להתמודד איתה, אבל הדבר הנכון - בשלב הזה - הוא להתרכז בדברים אחרים. אבל אם לפני המלחמה הייתם שואלים את תומכי המחאה: ׳מה אתם מציעים מעבר להתנגדות?׳, או את תומכי הממשלה: ׳כיצד החקיקה הזו מתמודדת עם הבעיות האמיתיות של ישראל?׳ - ברוב המקרים הייתם מקבלים את אותה הדממה. המציאות היא הרבה יותר עגומה ופשוטה: לרובינו - וגם למנהיגינו - אין תפיסה רעיונית מסודרת סביב שיטת הממשל. במילים אחרות, זו לא שכלתנות שדוחה את ההתמודדות עם הבעיה הזו, אלא בעיקר אינרציה של רדידות.

אז מה כן גורם לנו להתעלם מסוגיה כל כך מהותית לחיים שלנו?

לטעמי התשובה היא זו: כישראלים, אנחנו גדלנו לתוך תפיסה של מדינה שהיא (רק) תכלית ולא (גם) אמצעי; לכן, רובנו לא רואים בשיטת הממשל ככלי שאנחנו צריכים להשתמש בו כדי לטייב את המדינה, בטח לא כלי שיש לנו אחריות עליו; ומבחינת רוב הישראלים - ישראל היא דמוקרטיה כי מתקיימות בה בחירות, ושיטת הממשל הקיימת נפלה עלינו משמיים ואין בלתה. אבל הבורות הזו היא רק צד אחד של הבעיה: לצידה ישנן היוהרה והזחיחות שגורמות לנו להתייחס בביטול לכל רעיון שלא מוכר לנו (ובפרט - לעצם הבורות שלנו). זה לא משנה שאת הבעיות שאנחנו מתמודדים איתן - חברות אחרות התמודדו איתן לפני מאות שנים; זה לא משנה שאנחנו ממשיכים להסתובב באותם מעגלים שוב ושוב ללא הצלחה; וזה לא משנה - שאפילו כשאנחנו נתקלים בשאלות טריוויאליות (כגון: אם במדינה שבה העם הוא הריבון, ורוב האזרחים מבקשים להיפטר ממשרדים מיותרים, למה זה לא קורה ומה זה אומר על ריבונות העם?) - פשוט אין לנו תשובות. אנחנו בשלנו, כי הרי למדנו אזרחות אי שם בתיכון, נכון?

העניין הוא שהשילוב הזה של בורות ואגו פשוט הורג אותנו. הוא מוביל להיעדר בחינה ביקורתית של המנגנון הממשלי, שבתורו מוביל אותנו להיצמד לאחד משני קצוות: או שאסור לגעת ב-ד-מו-קרט-יה המושלמת שלנו (מחנה המחאה), או שכל תוצאה שהשיטה הקיימת תוביל אליה היא מהות הדמוקרטיה (מחנה הממשלה). הטרגדיה היא ששני הקצוות הללו נפגשים בסוף באותו המקום: קידוש שיטת הממשל הקיימת והמשך ההידרדרות שהיא מתווה, במקום עיצוב שלה ותיקון המסלול של המדינה.

לסיום, צריך להסתכל במראה

הסיפורים על שרי הממשלה אמנם מרתיחים, אבל לצערנו הם אינם מיוחדים: את אותם הדפוסים אפשר לראות בכל מימד של ניהול המדינה, כל שבוע מחדש. ולמרות שבעיית השיטה היא הגורם המרכזי לחידלון של ישראל, אנחנו - את ואני - טרם השכלנו להגדיר אותה ככזו. לכן, שורש הבעיה הוא בשיטה, אבל המכשול המרכזי בדרך לפתרון הוא אנחנו, שממשיכים להתעלם ממנה.

וזה באמת האגוז הקשה לפיצוח: כיצד גורמים לציבור - שכבר שבוי באינרציה המחנאית שלו - לחשוב דרך נקודת מבט אחרת? איך גורמים לאותה מפגינה בקפלן להבין שהיא נלחמת על ד-מו-קרט-יה שהיא קלוקלת מיסודה? איך גורמים לתומך ממשלה נלהב להבין שגם אותם 64 מנדטים אינם מייצרים לו מדינה שמשרתת אותו? ואיך גורמים לשניהם להבין שיש דרך אחרת, שאיננה קידוש המערכת הקיימת, ושנותנת לנו מענה טוב - הרבה יותר טוב - כדי להגיע לישראל טובה יותר?

אין לי תשובות טובות לשאלות הללו, לפחות לא כעת. הדבר היחיד שאני יודע הוא שאת הבעיות נמשיך לראות בטלוויזיה, אבל את הפתרונות נידָרש לחפש במראה.

גם אני, וגם את.

תודה על הקריאה ולכל מי שעזרה השבוע. אם מצאת ערך בדברים - העבירי בבקשה הלאה 🙏.

לקבלת הטור השבועי ישר לווטסאפ כל שישי בבוקר (ובלי בלבולי מוח מיותרים) - זה פה.

תגובות ושאלות יתקבלו בשמחה ב- g@citizeng.co

שבת שלום, ושנצליח.

נ.ב

לקוראת המתעניינת, הנה רשימת קריאה -

על הבעיה -

על הפתרונות -

עלינו -