אשליית ה-ד-מו-קרט-יה: הרוב הקואליציוני ושלטון המיעוט
- האזרח ג׳
- 1 בפבר׳
- זמן קריאה 4 דקות
עודכן: 27 במרץ
השבוע, בתירוץ העייף-אך-שאינו-מתעייף ושמו ׳צריך כבר להפגיש את הילדים׳, נסענו לפגוש חברים.
בתכל׳ס, כמובן, רצינו פשוט לקשקש עם ההורים. הרי למה לילדים מגיע שבוע - כל שבוע - ריסורט עם החברים בבית הספר, ולנו לא?
אחרי שהקטנים נכנעו ופרשו לשחק, התיישבנו הקטנים-גדולים סביב השולחן והתחלנו לדבר.
וכמו תמיד בשיחות הללו, איכשהו הגענו אליו.
ל-מַ-צָ-ב.
דיברנו על ה׳חרדים׳ ועל הגיוס. על ה׳משיחיים׳ ועל יישוב עזה. ועל ה׳ביביסטים׳ ועל שחיתות.
ואני כותב במרכאות כי מפעל הקיטור הזה עובד על ההנחה שלנו את תפיסותיהם של אותם ׳הם׳, ופחות על הרעיונות עצמם ומי באמת תומך בהם.
וכמו בהרבה מקרים אחרים, מהר מאוד השיחה הגיעה לפזמון המוכר ׳בבחירות הבאות נראה באמת מה העם הזה חושב, ואז נדע׳.
אני חייב להודות, הפזמון הזה תמיד ריתק אותי. גם בגלל הדחיינות המאוד נוחה שהוא מציע, אבל בעיקר ההנחה שבבחירות הבאות העם יוכל לומר את דברו.
הרי כמה ישאלים באמת תומכים באותן אג׳נדות? ואם רוב העם אינו תומך באותן אג׳נדות, כיצד - ב-ד-מו-קרט-יה מפוארת כמו שלנו - לא מתקיימת ריבונות העם?
במפגש החברים הזה לא הגענו לתשובה, אבל כמה ימים לפני כן - בכנסת - אפשר היה ממש לראות כיצד רוב קואליציוני הופך לשלטון המיעוט.
אשליית ריבונות העם
״אני מאוד מקווה שנצליח להעביר חוק גיוס טוב שישנה את המציאות לחלוטין ושיגייס את החרדים לצבא... אנחנו מציבים בפני שותפינו ואחינו החרדים תביעה אמיתית לשנות וכן להשתתף במצווה הגדולה.... של לשאת במשא הביטחון...״. יו״ר מפלגת הציונות הדתית, בצלאל סמוטריץ׳, השבוע
את המילים הללו אמר השבוע יו״ר מפלגת הציונות הדתית, שהוא במקרה גם שר האוצר בממשלה. הן נאמרו, על דוכן הכנסת, על רקע שני מהלכי חקיקה שמקודמים במקביל: חוק התקציב וחוק הגיוס-או-השתמטות-תקראו-לזה-איך-שתרצו.
ובמובנים מסוימים - מדובר בסנסציה פוליטית: ראש מפלגה מרכזית בקואליציה מציב תנאי להישארות בממשלה, שמנוגד לזה של שותפיו הקואליציוניים.
אבל אם ניקח צעד אחורה ונשאל: האם הציבור שאותו סמוטריץ׳ מייצג שינה את דעתו מאז הבחירות האחרונות בעניין השוויון בנטל? נכון, הייתה ועודנה מלחמה קשה, אבל האם - ברמה העקרונית - ציבור המצביעים של הציונות הדתית החליף עמדות? האם ציבור המצביעים של הליכוד שינה את עמדתו? והאם שליש מציבור המצביעים של המחנה הממלכתי (שקולותיהם היום מושקעים בקואליציה) שינה את דעתו?
התשובה היא לא.
לאורך עשרות שנים, רוב הציבור בישראל תומך בתיקון עוול הגיוס, והרשויות בשלהן. אלו העובדות.
כיצד, אם כך, רוב הציבור תומך באג׳נדה מסוימת, והממשלה - שמבוססת על הרוב הקואלציוני - מקדמת אג׳נדה הפוכה?
התשובה היא פשוטה: שיטת הממשל בישראל מייצרת מצב (הרבה מצבים, למען האמת) שבו רוב קואליציוני, שמורכב מאוסף של מיעוטים, יכול להוביל אג׳נדות שרוב הציבור מתנגד אליהן - כל עוד כל אחד מהמיעוטים הללו מקבל את ה׳ירושלים׳ שלו (ה-דבר שהכי חשוב לו), וכל עוד אותן ׳ירושלים-ות׳ אינן מתנגשות אחת עם השנייה.
לך חשוב שימור הפטור מגיוס? סבבה, תן לי כספים להתיישבות.
לך חשובים הג׳ובים ברשויות? סבבה, תן לי שימור הפטור מגיוס.
לך חשובים הכספים להתיישבות? סבבה, תן לי ג׳ובים ברשויות.
וכאשר חברי הכנסת חברי כנסת תלויים עצמם בממשלה ואינם נבחרים על ידי הציבור - גם הבקרה המינימאלית של הכנסת נעלמת.
ככה - מגיעים למצב שבו בסוגיית השוויון בנטל - העם מבקש דבר אחד, והרשויות עושות הפוך.
וכנ״ל לגבי כמעט כל סוגיה שהממשלה והכנסת נוגעות בהן, החל מהחינוך של הילדים שלנו, דרך החקיקה המשפטית ועד ועדת חקירה הממלכתית.
רוב הציבור בעד שוויון בנטל. רוב הציבור בעד תיקון ביחסי דת ומדינה. רוב הציבור גם התנגד לחקיקה המשפטית. אבל כל עוד הרוב הקואליציוני מייצר לנו את שלטון המיעוט - כל זה לא משנה.
לסיום, זה חוזר אלינו
אז מה כן השבוע בכנסת, אם עמדות הציבור לא השתנו?
הדבר היחיד שקרה הוא שסמוטריץ׳ הבין שהירושלים שלו כבר איננה לא-מתנגשת עם זו של שותפיו הקואליציוניים.
וזו אמנם התקדמות, אבל זו התקדמות טריויאלית שהיינו צריכים מלחמה כדי לקיים אותה, ולא בטוח שתחזיק מעמד עד שבוע הבא.
ולנו, כציבור, זה אמור לומר אחד משני דברים:
או שנמשיך לדמיין שאנו חיים במדינה שנשמעת-כמו-דמוקרטיה, אבל פועלת כך רק כאשר כלו כל הקיצין (ובשאר הזמן - נמשיך לזמר פזמונים),
או - שנסתכל למציאות בעיניים ונבין שזה שיש בחירות - לא אומר שהעם אומר את דברו, ושאותה ד-מו-קרט-יה מעולם לא נבנתה כדי לייצר ריבונות של העם.
ההחלטה הזו, בין להמשיך להילחם את קרבות העבר, לבין להגדיר את המלחמה מחדש - אמורה להיות פשוטה.
בפועל - ההחלטה הזו דורשת מאיתנו להשיל מעצמנו שכבות שלמות של בורות ויהירות, ועד כה - התקשנו להשלים.
כרגיל, זה חוזר אלינו. החדשות הטובות הן שאם נדע לבחור נכון, נוכל להחליף פזמון.
שיחזרו כולם. שבת שלום, ושנצליח.
נ.ב -
בחודשי הקיץ לקחתי הפוגה מכתיבת הטורים השבועית, ואת הזמן הזה הקדשתי ל׳שיעור אזרחות׳.
׳שיעור אזרחות׳ מבקש לשמש לנו כמשקפיים: דרך להבין את הארץ הזו טוב יותר, ולהילחם עליה נכון יותר. הוא מתבונן בישראל מנקודת מבט אחרת, ודרכה - מנסה לספר לנו סיפור רעיוני שונה של הבעיה, של הפתרונות ושל הדרך אליהם. בדרך, הוא מציב בפנינו מראה שלא תמיד נוח להתבונן בה, אבל שבלעדיה - לא יהיה תיקון.
הסוגיות שהוא עוסק בהן רלוונטיות לכולנו, ולכן - גם המבנה, האורך והעריכה של הספרונצי׳ק הזה הותאמו לקריאה שזמינה לכולם. אני מזמין אותך לקרוא אותו ומקווה שישרת אותך.
תודה על הקריאה ולכל מי שעזרה השבוע. אם מצאת ערך בדברים - אנא חילקי עם אחרים 🫵, זו גם אחריות שלך.
לקבלת הטור השבועי ישר לווטסאפ כל שישי בבוקר (ובלי בלבולי מוח מיותרים) - זה פה.
תגובות ושאלות יתקבלו בשמחה ב- g@citizeng.co