הדור האבוד של ישראל
- האזרח ג׳
- 25 בינו׳
- זמן קריאה 2 דקות
בשבת יצאנו לטייל.
אחרי חודשים של מלחמה, שבועות של גשם, וכמה ימים של צננת - סוף סוף אפשר היה לנשום.
במעלה הנחל הייתה בריכה עכורה ויפה.
עצרנו.
חלפו כמה רגעים ולמקום הגיעה משפחה.
שני הורים, שני ילדים, ממש תמונה ישראלית.
הילדה, עוד לא בת עשר, התקרבה לבריכה ושאלה: אמא, כמה עמוקה הבריכה?
רגע אחרי כן - משהו באוויר נסדק.
הסקרנות של הילדה פגשה את קוצר הרוח של האמא.
״לא יודעת. לא מעניין אותי. אין לי כוח לזה״.
הוציאה את הטלפון. ביקשה מהילדה להסתובב אליה. לחייך. וצילמה.
בתמונה אפשר היה לראות שני דורות ישראליים. אחד מהם נראה אבוד.
מה קרה לנו בדרך?
אני - ואותה האמא, אני מניח - חלק מדור ׳ילדי סוף המאה׳.
אלו שעבורם יום-כיפור היא פרה-היסטוריה בשחור-לבן, וכל מה שהגיע אחרי שנת אלפיים מרגיש כמו יום אחד ארוך.
שעוד זוכרים מציאות שבה טלפונים היו קשורים בחוט, ושהתבגרו לתוך עולם שמתיימר להיות חסר גבולות.
ילדים שסיפרו להם סיפורים על שלום ובטחון. ועל שכר ועונש. ועל ארץ מובטחת.
מה קרה לנו בדרך?
איך זה שההורים שלנו, אלו שינקו ציונות מגיל אפס, שנולדו עם עברית של פסיכומטרי, ושהתעצבו בשנותיה הראשונות של המדינה, גידלו כזה דור?
הורים שהתחשלו בששת-הימים, וילדים שהתחשלו בבאג-אלפיים.
יכול להיות שההורים שלנו, שגדלו בישראל של תקופת הצנע, גידלו ילדים שבעים מידי?
אז אולי הם אשמים?
ואיפה, לעזאזל, הילדים שלהם, אלו שהיו אמורים להוביל אותנו אל הארץ המובטחת?
כשהייתי נער, אי שם בשנות התשעים העליזות, היינו שומעים משפטים כמו ׳אתם דור העתיד שלנו׳ או ׳יום אחד, אתם תובילו את המדינה׳. והאמת, זה היה נשמע לי הגיוני. הרי באותה התקופה נבחר ראש ממשלה צעיר, אחד בנימין נתניהו, והוא היה בן ארבעים ומשהו. והיה גם דרעי אחד. וליברמן. ועוד כמה כאלו שסימלו את חילופי הדורות. עשרים חמש שנים חלפו - והם עדיין שם. בדיוק באותו המקום. ואנחנו - איפה אנחנו?
לסיום, שלושה דורות, שבוע אחד
השבוע, בין ההצבעות בכנסת על ועדת החקירה לדיון הציבורי שמוביל - שוב - לשום מקום, חשבתי על האמא והילדה ההן.
כיצד הכנסת מצביעה כנגד רצון העם, ואנחנו ממשיכים להתכחש לבעיה שמולנו?
יכול להיות שזו הסבתא שאשמה, אבל זה כבר לא ישנה הרבה.
גם לא החלומות של האמא על ישראל שהובטחה לה.
כעת, מה שחשוב הוא העתיד של הילדה בבריכה העכורה והיפה הזו.
כדי לייצר כזה עתיד - לאימהּ יש תפקיד חשוב בתיקון של ישראל.
אם רק תבין זאת, אולי הדור שלה, שלנו, לא יהיה אבוד.
שבת שלום, ושנצליח.
נ.ב -
בחודשי הקיץ לקחתי הפוגה מכתיבת הטורים השבועית, ואת הזמן הזה הקדשתי ל׳שיעור אזרחות׳.
׳שיעור אזרחות׳ מבקש לשמש לנו כמשקפיים: דרך להבין את הארץ הזו טוב יותר, ולהילחם עליה נכון יותר. הוא מתבונן בישראל מנקודת מבט אחרת, ודרכה - מנסה לספר לנו סיפור רעיוני שונה של הבעיה, של הפתרונות ושל הדרך אליהם. בדרך, הוא מציב בפנינו מראה שלא תמיד נוח להתבונן בה, אבל שבלעדיה - לא יהיה תיקון.
הסוגיות שהוא עוסק בהן רלוונטיות לכולנו, ולכן - גם המבנה, האורך והעריכה של הספרונצי׳ק הזה הותאמו לקריאה שזמינה לכולם. אני מזמין אותך לקרוא אותו ומקווה שישרת אותך.
תודה על הקריאה ולכל מי שעזרה השבוע. אם מצאת ערך בדברים - אנא חילקי עם אחרים 🫵, זו גם אחריות שלך.
לקבלת הטור השבועי ישר לווטסאפ כל שישי בבוקר (ובלי בלבולי מוח מיותרים) - זה פה.
תגובות ושאלות יתקבלו בשמחה ב- g@citizeng.co