הרוב המטומטם: למה הרוב בישראל מסרב להבין שהוא אינו קובע?

השבוע, אחרי נאום ראש הממשלה בסוגיית ועדת החקירה, נזכרתי בה שוב.

פגשתי אותה במקרה, לפני כמה שבועות, ממש ברחוב.

ולמרות שלא היה זמן, וידעתי שאני מאחר, וכבר חלפתי על פניה,

משהו בה תפס אותי.

אז לקחתי כמה צעדים אחורה, וצילמתי.

היה משהו באלגנטיות שלה.

בזיקוק שהיא מייצרת.

ובטמטום שנשפך ממנה.

מי היה מאמין שמדבקה אחת יכולה להכיל כל כך הרבה.

רואה את זה?

במדינה שבה הרוב אינו קובע, למה להילחם על ד-מו-קרט-יה מדומיינת?

עושה את העבודה, לא?

שתי מילים, מתגלגלות טוב על הלשון, בטח גם עוברות מגאפון.

גם הצבעים מיישרים קו, הגודל סבבה, והמעצבים הגדילו והתאימו את רוחב האותיות למסר.

אמריקה.

אבל אם נסיר את הקליפות, יש כאן שתי מילים שמצליחות ביעילות בלתי-נתפסת לזקק את הכשל המחשבתי - וההזדמנות האדירה - של מחנה התיקון הישראלי.

׳אנחנו׳. ו׳הרוב׳.

שהרי אם ׳אנחנו׳ באמת ׳הרוב׳, והממשלה עושה הפוך ממה שהרוב מבקש, מדוע אנחנו ממשיכים לקדש ד-מו-קרט-יה שמייצרת לנו שלטון מיעוט?

מתי בפעם האחרונה עצרת לשאול: איך זה שרוב העם מבקש ועדת חקירה ממלכתית / לתקן את עוול הגיוס / לעצור את החקיקה המשפטית / הרשימה ארוכה ומתחילה הרבה לפני הממשלה הנוכחית - והרשויות עושות הפוך? ברצינות, מה במנגנון שלנו מאפשר לפתולוגיה הזו להתקיים? ואם זו מערכת ההפעלה שלנו, מה זה אומר לנו על אותה ד-מו-קרט-יה שאנו נלחמים עליה?

אנחנו המכשול?

השאלות הללו נחרשו כאן לא מעט, אך עדיין אינן זוכות להתייחסות ציבורית.

רק השבוע פורסם ששר המשפטים מקדם את הדחת היועצת המשפטית לממשלה, והקרקס חזר העירה: הממשלה טוענת שזה רצון העם; האופוזיציה והמחאה טוענות שזה קץ הדמוקרטיה. ובזמן שאלו וגם אלו ממשיכים להתחפר, מעטים אומרים את הדברים כפי שהם: (1) הממשלה כבר הוכיחה כיצד היא פועלת בניגוד גמור לרצון העם (ראו ועדת החקירה, נטל הגיוס ושאר ירקות) ו-(2) ה-דמו-קרט-יה הישראלית - זו שהמחאה והאופוזיציה ממשיכות לקדש - היא זו שהביאה לנו ממשלה (ממשלות רבות, למען הדיוק) שפועלת בניגוד לרצון האזרחים.

חלפו שנתייים מאז פרצו לחיינו החקיקה המשפטית והמחאה שבעקבותיה, ואף צד לא אומר לנו את המובן מאליו: חברי כנסת שאינם נבחרים על ידי הציבור - לא ישרתו אותו; רשויות שתלויות אחת בשנייה - לא ימלאו את תפקידיהן; וחוקי משחק שנקבעים על ידי באי הכוח (כנסת, ממשלה, בית משפט) ולא על ידי בעליו (אזרחים) - ייצגו את האינטרסים של בעלי העניין, ולא את שלנו. מה כן קיבלנו? ממשלה וכנסת ש - בשם המשילות - הכריזו מלחמה על בית המשפט, בזמן שמשבר המשילות - מקורו בכלל בהן; ומחאה ואופוזיציה שבוחרות להמשיך ולקדש שיטת ממשל שמייצרת לנו - שוב ושוב - רשויות שאינן משרתות את עמן. ואנחנו? רובנו עדיין שבויים ב אותם מחנות חמימים וחלולים שלא מובילים אותנו לשום מקום.

אז יכול להיות ש׳אנחנו׳ באמת ׳הרוב׳, אבל שום דבר לא ישתנה כאן עד ש׳אנחנו׳ לא נבין את הבעיה שמולנו:

(1) כמעט כל התחלואים שישראל סובלת מהם - הם סימפטומים של רשויות מדינה שאינן משרתות את אזרחי המדינה.

(2) ישראל אינה משרתת את אזרחיה מכיוון ששיטת הממשל שלנו מעולם לא נבנתה לכך. זו בעיית השורש של ישראל, וההתמודדות איתה אינה עוברת בקידוש הקיים, אלא בבניית החדש.

(3) המכשול המרכזי בדרך לתיקון הוא אנחנו. כל עוד נמשיך להתעלם מבעיית השורש, נמשיך להיאבק בקרבות שווא על סימפטומים בדרכנו להפסיד את המלחמה.

המלחמה הכי חשובה שלנו היא על שיטת ממשל שתייצר לנו מדינה שמשרתת את אזרחיה. זו, למעשה, גם המלחמה היחידה שבה ׳אנחנו הרוב׳. כל השאר - חטופים, ביטחון, גיוס, חינוך, בריאות - הכל, כן, הכל - הוא משני ביחס למלחמה הזו, מהסיבה הפשוטה שכל אלו תוצאתיים לבעיית השורש.

כשנבין את זה - המדבקה ההיא תהפוך מסמל של טמטום לסמל ניצחון.

שבת שלום, ושנצליח.

נ.ב -

בחודשי הקיץ לקחתי הפוגה מכתיבת הטורים השבועית, ואת הזמן הזה הקדשתי ל׳שיעור אזרחות׳.

׳שיעור אזרחות׳ מבקש לשמש לנו כמשקפיים: דרך להבין את הארץ הזו טוב יותר, ולהילחם עליה נכון יותר. הוא מתבונן בישראל מנקודת מבט אחרת, ודרכה - מנסה לספר לנו סיפור רעיוני שונה של הבעיה, של הפתרונות ושל הדרך אליהם. בדרך, הוא מציב בפנינו מראה שלא תמיד נוח להתבונן בה, אבל שבלעדיה - לא יהיה תיקון.

הסוגיות שהוא עוסק בהן רלוונטיות לכולנו, ולכן - גם המבנה, האורך והעריכה של הספרונצי׳ק הזה הותאמו לקריאה שזמינה לכולם. אני מזמין אותך לקרוא אותו ומקווה שישרת אותך.

תודה על הקריאה ולכל מי שעזרה השבוע. אם מצאת ערך בדברים - אנא חילקי עם אחרים 🫵, זו גם אחריות שלך.

לקבלת הטור השבועי ישר לווטסאפ כל שישי בבוקר (ובלי בלבולי מוח מיותרים) - זה פה.

תגובות ושאלות יתקבלו בשמחה ב- g@citizeng.co