גם אתם מרגישים חסרי-אונים? הגיע הזמן.
- האזרח ג׳
- 21 במרץ
- זמן קריאה 3 דקות
השבוע, כשהמלחמה התחדשה,
כשהחטופים עדיין שם,
כשכספי הציבור המשיכו להיבזז,
כשהצווים נשלחו שוב,
כשההמונים עלו לירושלים,
וכשראש השב"כ הודח,
כשכל המסכות הוסרו והעם וממשלתו נכנסו להתנגשות חזיתית,
הייתה גם תחושה באוויר של חוסר-אונים.
גם את הרגשת?
למרות הכל, לא לעצום עיניים
מי שעוקבת אחרי הטורים כאן יודעת, שבראייתי - לפחות - יש דיון אמיתי סביב השאלות הללו.
מותר לחשוב אחרת על ניהול התקציב.
מותר לחשוב אחרת כיצד לנהל את המלחמה.
מותר גם לחשוב אחרת איך נכון לשחרר החטופים.
במדינה דמוקרטית - לא תמיד נסכים על הכל, אך יש שתי שאלות שחשוב שנשאל כל הזמן:
האם הרשויות פועלות בשם האינטרסים של העם? ואם לא — האם לעם יש דרך לעצור אותן?
וככל שעובר הזמן - מתבררת התמונה הבאה: לא ולא.
הרשויות בישראל אינן פועלות בשם העם, ולעם בישראל אין באמת דרך להגביל אותן.
והתמונה הזו כל כך מבהילה, שאנחנו מעדיפים לעצום עיניים ולהמשיך בשלנו:
לזעוק ברחובות, גם כשאין למי לזעוק; או להרים ידיים - כי מה בעצם הטעם?
אבל חוסר-האונים הזה יכול גם להיות ההזדמנות שלנו לתיקון.
אם רק נפקח עיניים ונכיר בו.
כאשר חוסר-האונים הוא לב הבעיה, ההכרה בו היא תחילת הפתרון
אף אחד לא רוצה להיות חסר-אונים.
האמירה הזו - שנכונה לנו כפרטים וגם כעם - היא לא רק הבסיס של הרעיון הדמוקרטי, היא גם המפתח לתיקון של ישראל.
כי אם הרוב המוחלט של הישראלים לא מוכן לחיות במצב הזה של חוסר-אונים, אזי רובנו יכולים להסכים על כך שנדרש לתקן אותו: שבמדינת ישראל, העם לא יכול להיות חסר-אונים מול הרשויות; ויותר מזה - שמערכת ההפעלה שלנו צריכה להיות בנויה לכך שהרשויות ישרתו את העם.
אז למה לא ***זו*** המלחמה שלנו? למה איננו אוספים את ***כל*** הכוחות שלנו כדי להילחם על הדבר הכי חשוב, זה שגם רובנו יכולים להסכים עליו?
לכל אחת מאיתנו יש את ה-מטרה הכי חשובה לה. לחלק זה החטופים. לחלק זו ההכרעה. לחלק זו השחיתות. ולחלק זה הגיוס. אבל אף אחד מאלו לא חשובה יותר מכך שרשויות המדינה ישרתו אותנו, וזו - במקרה - גם הסוגיה שאנו יכולים להסכים עליה. אז למה אנחנו לא מתחילים שם?
האם זה באמת בגלל שלא ניתן לתקן את המצב? ממש לא. חלקנו מסרבים להבין שחוסר-האונים הזה הוא לב הבעיה, ושהתיקון שלו חשוב יותר מכל מטרה אחרת, בוערת וכואבת ככל שתהיה (ע״ע: המוחים); וחלקנו אולי מבינים זאת, אך לא מאמינים שמשהו כאן יכול להשתנות (ע״ע: המיואשים שמול הטלוויזיה).
אבל עַם חסר-אונים — במילא אינו ריבון בארצו, ועַם שאינו ריבון - אינו גזירת גורל.
כשהאסימון הזה יפול - אז יתחיל התיקון שלנו.
ולכן - חוסר-האונים הזה הוא גם לב הבעיה, אבל הוא גם המקום שממנו מתחיל התיקון.
שבת שלום, ושנצליח.
נ.ב -
בחודשי הקיץ לקחתי הפוגה מכתיבת הטורים השבועית, ואת הזמן הזה הקדשתי ל׳שיעור אזרחות׳.
׳שיעור אזרחות׳ מבקש לשמש לנו כמשקפיים: דרך להבין את הארץ הזו טוב יותר, ולהילחם עליה נכון יותר. הוא מתבונן בישראל מנקודת מבט אחרת, ודרכה - מנסה לספר לנו סיפור רעיוני שונה של הבעיה, של הפתרונות ושל הדרך אליהם. בדרך, הוא מציב בפנינו מראה שלא תמיד נוח להתבונן בה, אבל שבלעדיה - לא יהיה תיקון.
הסוגיות שהוא עוסק בהן רלוונטיות לכולנו, ולכן - גם המבנה, האורך והעריכה של הספרונצי׳ק הזה הותאמו לקריאה שזמינה לכולם. אני מזמין אותך לקרוא אותו ומקווה שישרת אותך.
תודה על הקריאה ולכל מי שעזרה השבוע. אם מצאת ערך בדברים - אנא חילקי עם אחרים 🫵, זו גם אחריות שלך.
לקבלת הטור השבועי ישר לווטסאפ כל שישי בבוקר (ובלי בלבולי מוח מיותרים) - זה פה.
תגובות ושאלות יתקבלו בשמחה ב- g@citizeng.co