שני צדדים לגדר

השבוע חזינו בקריסה נוספת של חזית ההסברה שלנו.

בהתחשב בנקודה שממנה היה העולם בשמונה באוקטובר, התבוסה המדינית הזו שקולה כמעט לתבוסה הצבאית ביום קודם לכן. ולא משנה כמה מוצדקת זעקתנו כלפי אומות העולם, הנזק עצום והכשל שלנו.

אבל כנראה שככה זה כשְממשלה, באמצע מלחמה ובגלל שיקולים מפלגתיים, מחליפה שר חוץ עילג אחד באחר (אלי כהן, זוכרים אותו?) וכשלשירות הציבורי מתייחסים כמו שירותים ציבוריים. 

על זה ישראלים משלמים.

ואם זה לא הספיק, בשבוע הזה גם נזכרו שני שרים בכירים בממשלה להציג את משנתם המדינית-ביטחונית.

כמיטב המסורת, כל אחת מהתכניות האלה שונה מזו של הממשלה בה חברים אותם השרים, ומוגשת עם אקדח פוליטי, טעון ומונח על השולחן, שעצם קיומו תועלתני למניחיו.

שהרי אין דרך טובה יותר לנצח מלחמה מאשר לנהל את הדיון האסטרטרגי החשוב ביותר בדור האחרון באיחור של חצי שנה, בתקשורת, עם אינטרסים זרים ועם החליפה של האיומים. 

על זה ישראלים מתים.

ועדיין, הכשל המדינתי הגדול של השבוע לא היה בהאג ולא היה בעזה, אלא בירושלים. 

בכנסת וממולה.

שני צידי הגדר

השבוע החל מושב הקיץ של הכנסת, ואיתו עלו מדרגה פעילויות המחאה שדורשות את הקדמת הבחירות. 

ובאמת, אולי המקום המעניין ביותר להיות בו השבוע היה גדר בניין הכנסת.

מצידה האחד, בכנסת - נציגי העם ממשיכים בשלהם. מי שיצאו לפגרה במהלך המלחמה לא מראים סימן כי משהו בחודשים האחרונים גורם להם לשקול ברצינות את הדרישה הבסיסית לקחת אחריות ולעמוד לדין הבוחר.

אבל דווקא מהצד האחר של הגדר אפשר ללמוד משהו. ברחובות ירושלים, אזרחי המדינה דורשים מנציגי הציבור שלהם בכנסת... לייצג אותם בכנסת.

והדרישה הזאת כל כך טריויאלית, שעצם זה שהיא דורשת מחאה של הציבור מול הכנסת - צריכה לגרום לנו לעצור ולשאול:

על מה בעצם צריך להיות המאבק הזה?

אם כל הבעיות

וזה בעצם לב העניין. הכשל המערכתי של המדינה הישראלית, שיש לו פנים של משילות כושלת (ע״ע: המערכה המדינית והצבאית) ושל ייצוגיות כושלות (ע״ע: לאיזה כיוון בכלל הולכת הממשלה ובשם מי?), מתחיל וייגמר במערכת היחסים המעוותת בין כנסת ישראל לאזרחי המדינה:

חברי הכנסת פשוט אינם מייצגים את אזרחי המדינה. 

למה זה קורה? התשובה הצינית והלא-מאוד עוזרת היא ׳כי ככה זה פוליטיקה׳ ו׳ככה הם פוליטיקאים׳. אבל כשמסתכלים לעומק מגלים שמערכת התלויות של חברי הכנסת שלנו מעוותת מהיסוד: חברי הכנסת תלויים במוסדות המפלגה ובחלוקה בין קואליציה ואופוזיציה מצד אחד, ומצד שני - אינם תלויים בציבור הבוחרים.

וכאשר אותם חברי הכנסת מרכיבים את הממשלה ואמורים לפקח עליה - למה שתהיה פה מדינה שמשרתת את אזרחיה?

זו הסיבה שהכנסת, בזמן שהחטופים ושהחיילים בעזה, יוצאת לפגרה באמצע מלחמה; זו הסיבה שחוק גיוס, שהוא יריקה בפרצוף של רוב אזרחי ישראל, יכול לעבור בכנסת; וזו הסיבה שהממשלה יכולה לקדם חקיקה משפטית שלא עמדה למבחן הבוחר, ולאזרחים אין באמת מה לעשות עם זה. 

ככה אנחנו מגיעים למצב שבו אזרחים צריכים להפגין מול הכנסת, כדי שזו תייצג אותם, בזמן שחברי הכנסת שמרכיבים אותה - ממשיכים בשלהם.

לסיום, ההיקש המתבקש

וכאן מחאה מפספסת: אם הכנסת אינה מייצגת אותנו, יש בַכנסת (ובכלל - ברשויות המדינה) בעיה יסודית ומובנית של ייצוג האינטרסים של האזרחים.

וזו בעיה שבחירות, לבדן, לא יפתרו.

ואת ההיקש המתבקש הזה - המחאה מפספסת שוב ושוב.

לו הייתה מקישה אותו, המחאה הייתה דורשת תיקון עמוק ויסודי במערכת ההפעלה של המדינה, כזה שיוביל למדינה שבנויה לשרת את אזרחיה. דרישה כזו - לא רק שהייתה סוללת את הדרך לתיקון המיוחל, היא הייתה גם מאפשרת לקהל רחב הרבה יותר לעמוד מאחוריה, ולהביא למימושה.

לצערנו, הכוח האזרחי הכי משמעותי שקם כאן בשנים האחרונות ושיכול להוביל אותנו לשם, עדיין לא שם.

עדיין.

שבת שלום, ושנצליח.

נ.ב

וכאילו כל זה לא הספיק, השבוע פרסם אחד ממובילי המחאה, משה רדמן, סרטון שמבקר סרטון של אחד עמית סגל, שעסק בסוגיית השליטה בעזה והחטופים.

אקדים ואומר שאינני מבקש להגן כאן על עמית סגל או על עמדותיו. אני גם לא מבקש לנתח את הטיעונים של מי מהמציגים, שרבים מהם מביכים בחולשתם.

אבל לפחות כפי שאני מבין את מטרות המחאה, הסרטון של רדמן הוא פשוט גול עצמי.

למה?

כאשר צובעים את המחאה בצבעים של שמאל וימין, הנזק הוא כפול: ראשית, הוא מרדד את הדיון הענייני (בעד ונגד החקיקה המשפטית ב-2023 ובעד או נגד הקדמת הבחירות ב-2024) ומסיט אותו לדיון בין ימין לשמאל; ושנית, הוא מרחיק ממחנה המחאה אזרחים שמחזיקים בעמדות מדיניות אחרות, ובכך משחק ישר לידיים של המחנה שבאמת מולו.

ולמה לעשות זאת? האם ההתנגדות לחקיקה המשפטית נוגעת בכלל לאסטרטגיית החזרת החטופים? האם הדרישה להקדמת הבחירות נוגעת למדיניות החזקת או פינוי שטחים? והאם הצבעים האלה עוזרים להרחיב את מעגלי התמיכה בדרישות המחאה? לא ולא ולא.

מר רדמן היקר - בתור מי שמחזיק בעמדות מדיניות ימניות ושמכבד את עמדות הצד האחר, תרשה לי לעזור: אני לא צריך להפוך לאיש שמאל מדיני כדי להבין שהחקיקה המשפטית מסוכנת; ואני בטח לא צריך להפוך לאיש שמאל מדיני כדי להבין שהממשלה הזו כשלה במחויבות הכי בסיסית שלה כלפי אזרחיה.

ימין או שמאל - אזרחי ישראל ראויים למדינה שבנויה לשרת אותם, ולכן - החקיקה המשפטית, שהייתה מחמירה עוד יותר את מצבה של שיטת הממשל הישראלית, הייתה צריכה להעצר.

ימין או שמאל - אזרחי ישראל ראויים לממשלה ששומרת על ביטחונם, ולכן הממשלה הזו, שכשלה בתפקידה הבסיסי הזה, צריכה ללכת הביתה.

זה כל מה שצריך, תודה רבה.

הקו שאתה מוביל בסרטון מחליש את הטיעונים נגד החקיקה המשפטית ובעד לקיחת אחריות, ובאותו הזמן - מרחיק עוד ועוד קהלים מהמחנה שאתה אחד ממוביליו.

זה לא צודק וזה לא חכם, ואם אנחנו רוצים לבנות כאן ברית אזרחים שמבקשים לבנות כאן ישראל טובה יותר, אין לנו את הפריויליגיה לטעויות כאלה.

---

תודה על הקריאה ולכל מי שעזרה השבוע. אם מצאת ערך בדברים - אנא העבירי (בקטנה*) הלאה 🫵, זו גם אחריות שלך.

לקבלת הטור השבועי ישר לווטסאפ כל שישי בבוקר (ובלי בלבולי מוח מיותרים) - זה פה.

תגובות ושאלות יתקבלו בשמחה ב- g@citizeng.co

*למה בקטנה? במקום לשתף עם כל העולם ולשכוח מזה - בחרי מישהי אחת או שתיים לחלוק איתן, ושלחי רק להן. זה יעזור לך, להן ולמטרה יותר. תודה מראש.