הפיל (השקוף והמורגש) שבחדר
- האזרח ג׳
- 11 בינו׳
- זמן קריאה 4 דקות
מאז החזרה לארץ, אנחנו הולכים ומתוודעים לנפלאות מערכת החינוך בישראל.
בחודשים הראשונים חשבנו שזו המלחמה. אחר כך חשבנו שנפלנו על בית הספר הלא-נכון. עכשיו אנו מבינים שככה זה.
שהמצב בקאנטים, ושכולם מחפשים פתרונות.
מפה לשם, בשבוע שעבר מצאתי את עצמי בשיעור ניסיון של חוג השחמט המקומי.
עכשיו, לשחמט ולי יש סיפור סיפור ארוך-קצר: תמיד רציתי, אבל אף פעם לא הצלחתי. אז הלוח היה בבית, אבל בעיקר צבר אבק. אבל עכשיו ילדים ומה יהיה ואינסוף סרטונים ברשת (מי חשב על כוכבי אינסטגרם בשחמט?!), ואיכשהו - התחלנו לשחק ויש קצת מומנטום.
מה הדבר הכי מעניין שלמדתי השבוע בשחמט? שחכם להקריב כדי לנצח, ושכדי לנצח במלחמה - צריך לבחור את הקרבות הנכונים.
ממש כמו בחיים.
לבחור את הקרב הנכון: בית המשפט או הכנסת?
ביום חמישי נפל דבר בישראל: יש הצעת פשרה.
לא ברור עם מי הפשרה, לא ברור מי היוזמים, אבל סרטון של שר המשפטים ושר החוץ סיפר לנו על המתווה החדש לשינוי הועדה למינוי שופטים.
בקואליציה גיבו ובמחאה תקפו. באופוזיציה חיפשו מילים וכותרות המהדורות הדהדו.
ובמובן מסוים, אפשר להבין את תשומת הלב. האופן שבו נבחרים שופטים אכן דורש דיון מעמיק, וטוב שנקיים אותו. אבל בזמן שכולנו מתכתשים בלהט נבוב על האופן שבו ממונים שופטים, איך זה שאנו לא מקדישים פרומיל מאותו קשב לאופן שבו אנו בוחרים חברי כנסת?
מתי - לאורך השנתיים האחרונות - מישהו בכלל שאל: כיצד נבחרים אותם אלו שמקדמים את הרעיונות הללו, וכיצד אנו יודעים שהם מייצגים את רצון העם?
תחשבו על זה כך: שני כוכבי הסרטון המדובר, שר המשפטים ושר החוץ, יצקו אל הצעת המתווה את תפיסתם הרעיונית מכוח היותם אנשי קואליציה. הראשון הגיע לכנסת בזכות חמישים-אלף קולות בפריימריז, שזה אמנם מקום ראשון - אבל עדיין כחצי אחוז מאוכלוסיית ישראל. השני, שבכלל רץ תחת רשימה שנמצאת כיום באופוזיציה, לקח כמה מנדטים - שרשומים לו בטאבו, לא? - והעביר אותם לקואליציה.
כלומר - יוזמי ההצעה מעולם לא קיבלו מנדט מהעם, ולנו אין שום אינדיקציה לכך שההצעה שלהם מייצגת את רצונו.
אבל עזבו את היוזמים. גם אם ההצעה נהגתה על ידי השניים הללו, היא עדיין צריכה לעבור בכנסת; והרי הכנסת מייצגת את העם, לא?
אז זהו, שלא ממש.
גם אם נתעלם משלל הדוגמאות האקטואליות לסתירה המהדהדת בין רצון העם להחלטות הכנסת (ועדת חקירה ממלכתית, חוק הגיוס, עסקה להחזרת החטופים) ונבחן את מנגנון הבחירה של חברי הכנסת - נגלה שאף אחד מהם שלנו לא נבחר על ידי הציבור עצמו.
שבישראל - יש אפס נבחרי ציבור. כולם ממונים על ידי מנגנוני מפלגות כאלו או אחרים, והנאמנות שלהם למנגנונים אלו - גוברת על זו לציבור הבוחרים (רוצה להבין למה? תתחילי כאן).
אבל במקום שהציבור יחליף דיסקט וימקד את המאבק באופן שבו נבחרים חברי הכנסת שלנו (אלו, אגב, שמרכיבים את הממשלה; יושבים בוועדה לבחירת שופטים; ואחר כך מצביעים על הצעות כאלו) - אנו ממשיכים להיגרר אחרי הקרב החשוב-אך-פחות, וזה שבכל מקרה הוא סימפטום של זה שאיננו נלחמים.
למה זה קורה?
שימו בצד את פרטי ההצעה. בגדול - היא אומרת שהכוח של חברי הכנסת בוועדה לבחירת שופטים - גדל. אם גם לכם מתהפכת הבטן למשמע הרעיון של הגברת כוחם של אותם מאה ועשרים, אולי כדאי לשאול: הרי בכל סיטואציה אחרת בחיים, שבה אנו חופשיים לבחור את באי כוחנו - התלות שלהם בנו מייצרת את האינטרס שלהם לשרת אותנו. אז למה אנו לא סומכים על אלו ש׳נבחרים׳ על ידינו בכנסת? והתשובה הפשוטה והדי מביכה היא שאותם ׳נבחרי ציבור׳ פשוט לא נבחרים על ידינו.
לסיום, על אמון ובחירה
בשבועות האחרונים התפרסמו נתונים חדשים על האמון של אזרחי ישראל במוסדות המדינה, במסגרת ׳מדד הדמוקרטיה הישראלית 2024׳ של המכון הישראלי לדמוקרטיה.
מפתיע או לא, המצב קשה. הרשויות זוכות למידת אמון נמוכה מהישראלים, ובתחתית הרשימה נמצאות הכנסת והמפלגות עם אמון של כ-10% מהישראלים (או: חוסר אמון של כמעט 90% מהאוכלוסיה!).
עכשיו תשאלו את עצמכם: אם הכנסת והמפלגות הן המוסדות שבהם מתחילה ה-ד-מו-קרט-יה הישראלית, ואם האמון בהן הוא הנמוך ביותר, אז בשנתיים שבהן אנחנו בתוך המאבק הקשה הזה - איפה יוזמות החקיקה או פעילויות המחאה שעוסקות בהן? ומה הטעם במאבקים בעד ונגד יוזמות של חברי הכנסת, אם האמון שלנו באותם חברי כנסת - הוא כל כך נמוך?
למה הישראלים ממשיכים להתעלם מהפיל שבחדר, למרות שהם ב-ה-ח-ל-ט מרגישים אותו?
אינני פסיכולוג, אבל זה הניחוש שלי:
רובנו גדלנו על אתוס מסוים, שנטוע בנו עמוק מאוד: שמדינת ישראל היא דמוקרטיה, ומה שהרשויות עושות - זה מה שהעם בוחר.
וכשאנו מסתכלים על מה שעושות הרשויות ותולשים שערות מהראש, אנו עומדים בפני בחירה:
או להניח שיש את אותם ה׳הם׳. הם הימנים, הם הסמאלנים, הם החרדים, הם החילוניים, הם הדתיים, הם המשיחיים, הם הקפלניסטים, הם הערבים. בקיצור, ׳הם׳ שמשתלטים לנו על המדינה, ושהורסים ׳לנו׳ אותה.
או - לקבל את זה שריבונות העם - ברמה המבנית - פשוט לא מתקיימת בישראל. שהאינטרס הציבורי מעוות על ידי שיטת הממשל הקיימת, שמייצרת לנו רשויות שאינן משרתות אותנו. ושההבנה שלנו את המנגנון הזה - כן, גם שלך - פשוט קלוקלת.
ולמרות שהבחירה הזו נדמית פשוטה, היא לא קלה. כי בבחירה שבין החושך שלהם לבוּרות שלנו - רובנו גאים מידי מכדי לבחור נכון. זו הסיבה שבגללה אנו ממשיכים להתעלם מהפיל השקוף והמורגש שבחדר, וממשיכים להלחם את הקרבות הלא נכונים.
בשחמט, זה בדרך כלל לא נגמר טוב. גם בחיים.
שבת שלום, ושנצליח.
נ.ב -
בחודשי הקיץ לקחתי הפוגה מכתיבת הטורים השבועית, ואת הזמן הזה הקדשתי ל׳שיעור אזרחות׳.
׳שיעור אזרחות׳ מבקש לשמש לנו כמשקפיים: דרך להבין את הארץ הזו טוב יותר, ולהילחם עליה נכון יותר. הוא מתבונן בישראל מנקודת מבט אחרת, ודרכה - מנסה לספר לנו סיפור רעיוני שונה של הבעיה, של הפתרונות ושל הדרך אליהם. בדרך, הוא מציב בפנינו מראה שלא תמיד נוח להתבונן בה, אבל שבלעדיה - לא יהיה תיקון.
הסוגיות שהוא עוסק בהן רלוונטיות לכולנו, ולכן - גם המבנה, האורך והעריכה של הספרונצי׳ק הזה הותאמו לקריאה שזמינה לכולם. אני מזמין אותך לקרוא אותו ומקווה שישרת אותך.
תודה על הקריאה ולכל מי שעזרה השבוע. אם מצאת ערך בדברים - אנא חילקי עם אחרים 🫵, זו גם אחריות שלך.
לקבלת הטור השבועי ישר לווטסאפ כל שישי בבוקר (ובלי בלבולי מוח מיותרים) - זה פה.
תגובות ושאלות יתקבלו בשמחה ב- g@citizeng.co