ליקוי מאורות הפוך: כשחוק הרבנים פגש את חוק הגיוס, פתאום התבהר לנו מה מניע את הכנסת, ומה לא
- האזרח ג׳
- 20 ביוני 2024
- זמן קריאה 3 דקות
עודכן: 21 ביוני 2024
תגידי, מה דעתך על רב העיר שלך?
צרצרים?
אוקיי.
ותגידי, מה את חושבת על סוגיית הגיוס?
כבר לא כל כך שקט, נכון?
אוקיי.
אז סביר להניח שגם את, כמו רוב הישראלים, מוטרדת יותר מתיקון עוול הגיוס. אז איך זה שבשבועיים האלה - שבהם דנו בכנסת גם בחוק הגיוס וגם בחוק הרבנים - דווקא החוק הפחות משמעותי עשה גלים, בזמן שהחוק האחר פשוט עבר?
שני שבועות, שני חוקים, כנסת אחת
קצת רקע: בשבועיים האחרונים הקואליציה נדרשה להתמודד עם שני איומים על שלמותה.
מצד אחד, ההצבעה על חוק הגיוס.
מצד שני, שני חברי כנסת מהקואליציה שהתנגדו לחוק הרבנים (ולמי שתוהה ׳וואט-דה-פאק-איז-חוק-הרבנים-אניוויי?!׳ - הנה סיכום מעניין).
אז מה הטריד את הקואליציה יותר?
נו באמת.
בשבוע שעבר הצביעה הכנסת על החלת דין הרציפות לחוק הגיוס. למרות התנגדות רחבה בציבור והתנגדות של שר הביטחון (!) - הכלבים נבחו והשיירה עברה. הרי על הקואליציה צריך לשמור. באותה הכנסת - רק השבוע - חוק הרבנים. למרות חשיבותו המופחתת - דווקא החוק הזה יצר כזו התנגדות, שבסופו של דבר הוא היה צריך לרדת מסדר היום של הקואליציה. למה?
אבל למה חוק הרבנים עשה השבוע כל כך הרבה רעש?
האם זה בגלל שמצביעי הליכוד מתנגדים לחקיקה? אולי.
האם זה בגלל שראשי הערים באו לצעוק בכנסת? אולי.
או שזה בגלל חברי הכנסת - שבפריימריז הקודמים שובצו ברשימה ובפריימריז הבאים יידרשו להיבחר - צריכים לייצר כותרות? גם יכול להיות.
אלו כולן שאלות חשובות, אבל יש נקודה חשובה מהן: במדינה שבה הכנסת מייצגת את העם - אם חוק הרבנים מייצר כזו התנגדות בכנסת, חוק הגיוס היה אמור להפוך את המשכן.
ובכך - ליקוי המאורות ההפוך הזה, שבו נפגשו חוק הרבנים וחוק הגיוס באותה הכנסת, באותו הזמן, מבהיר לנו דבר אחד: מה שמניע את חברי הכנסת איננו מה שמבקשים אזרחי המדינה. התובנה הזו אולי נשמעת לך מובנת מאליה בשלב הזה, אבל המשמעות שלה אדירה: אם חברי הכנסת לא מייצגים את אזרחי המדינה, אז ישראל איננה מדינה שבה העם הוא הריבון.
פשוט לא.
יותר מהכל, ההתנגדות לחוק הרבנים וההצבעה על חוק הגיוס מלמדות אותנו על הפער שבין אזרחי המדינה לבין חברי הכנסת: מצד אחד, חוק שרוב האזרחים כנראה לא היו מוטרדים ממנו עד-כדי-כך, אבל שמאיים על יציבות הקואליציה; ומצד שני - פצע בלב האומה שהולך ומזדהם, שהכנסת שמה עליו עוד פלסטר, לפני שממשיכה בדרכה.
לסיום, ועדיין - אנחנו ממשיכים להילחם את הקרב, ולא את המלחמה
אבל האם אנחנו פועלים לאור התובנה הזו?
בזמן שסערת חוק הרבנים השתוללה בתוך המשכן, מחוץ לכנסת השתוללה סערה נוספת.
המחאה הגדירה את השבוע כשבוע התנגדות, ובירושלים ובמוקדים אחרים - פעילויות המחאה עלו מדרגה.
בשלב הזה נראה אמנם שהקדמת הבחירות - היעד המוצהר של המחאה - תלויה יותר במשברים בתוך הקואליציה מאשר בכוחן של ההפגנות, אבל השאלה נותרת בעינה: אם מטרה תושג והבחירות יוקדמו, מה יקרה אז?
האם - כאשר מפלגות לשון מאזניים עדיין ישלטו בקואליציה - הממשלה תפעל בשם האינטרסים של רוב אזרחי המדינה?
האם - כאשר הממשלה עדיין תורכב מעסקנים שהם גם מתחרים מפלגתיים - הממשלה תפעל באפקטיביות כדי לייצר תועלת לאזרחים?
והאם - כאשר רוב חברי הכנסת עדיין יהיו משועבדים לקואליציה ולא ייבחרו ע״י האזרחים - הם יוכלו להצביע על פי האינטרסים של הציבור הישראלי?
מסופקני.
ולכן, הטרגדיה של המחאה איננה רק שהיא - עדיין - איננה בגדר סערה, אלא שגם אם תהפוך לכזו - היא נאבקת לשמר את אותה שיטת ממשל שהביאנו עד הלום.
וזה אפילו לא להילחם בטחנות הרוח. זה כמעט להלחם עבורן.
אז אולי הגיע הזמן לחשוב אחרת?
שבת שלום, ושנצליח.
תודה על הקריאה ולכל מי שעזרה השבוע. אם מצאת ערך בדברים - אנא העבירי (בקטנה*) הלאה 🫵, זו גם אחריות שלך.
לקבלת הטור השבועי ישר לווטסאפ כל שישי בבוקר (ובלי בלבולי מוח מיותרים) - זה פה.
תגובות ושאלות יתקבלו בשמחה ב- g@citizeng.co
*למה בקטנה? במקום לשתף עם כל העולם ולשכוח מזה - בחרי מישהי אחת או שתיים לחלוק איתן, ושלחי רק להן. זה יעזור לך, להן ולמטרה יותר. תודה מראש.