שנה אחת, בחירה אחת

מכל הבשורות של השנה האחרונה, שיחת הטלפון ההיא זכורה לי במיוחד. 

מעברו השני של הקו היה חבר יקר. 

אני זוכר איפה הייתי כשדיברנו, ואני זוכר שמשהו בקול שלו היה שונה. 

לא היו במילים שלו גאווה ולא מבוכה. הייתה שם מעין הכרה כזו.

הוא לא סיפר לי על מישהו שנרצח. או שנחטף. או שנפצע. 

הוא רק סיפר לי שהם החליטו לעזוב. 

שהם אוהבים את הארץ הזו. שהם ניסו להילחם עליה. ושהם לא רואים פה אופק. 

שהלא-נודע של-שם הפך עדיף על הכן-נודע של-כאן. 

הוא דיבר ואני הרגשתי בעיטות לבטן. 

נכון, היו לנו בשורות קשות הרבה יותר השנה. 

אבל פה היה משהו אחר. פה הייתה בחירה. 

הכוח החזק ביותר

הבחירה הזו הייתה מוכרת.

שנה קודם גם אנחנו היינו על מטוס, רק בדרך חזרה לישראל.

אני זוכר שרבים חיוו את דעתם: רובם חשבו שהשתגענו, חלקם חיזקו את ידינו. 

אבל מעטים יכלו להבין, ומעטים יותר גם באמת הבינו. 

זו ממש לא ביקורת: זה פשוט דבר אחד לדבר על משהו, ודבר אחר לגמרי לעשות מעשה. 

וכשבן אדם בוחר לקחת את המשפחה שלו לארץ אחרת - זה וואחד מעשה, כי - נכון או לא נכון - הוא בוחר לפעול נגד אינרציה חזקה מאוד.

המניע הדומיננטי בחיינו אינו אהבה. או תאווה. או אגו. אפילו לא הישרדות. רוב הזמן - זו פשוט אינרציה. ולמרות שלא היינו יכולים בלעדיה, לפעמים היא מאוד מסוכנת. ממש כמו היום: יש את האינרציה של התמיכה בממשלה, ויש את האינרציה של המחאה. כמה קשה להתנגד לאינרציה הזו? תנסי. ומה החלק הכי קשה בהתנגדות הזו? הבחירה. 

אלו כבר לא צעקות מול החדשות ואז לשקוע מול נטפליקס.

או ויכוחים בארוחת צהרים ואז לחזור לעבודה.

או הפגנות במוצ״ש ואז להתחיל שבוע חדש. 

זו בחירה שלפניה יש סוף כואב, ואחריה יש התחלה לא נודעת.

ויותר משהשיחה ההיא הזכירה לי את הבחירה שאנחנו עשינו אז, היא האירה את הבחירה שכולנו עושים היום.

הבחירה החשובה יותר 

ביולי שלפני אוקטובר ההוא, נחתנו בארץ.

גם באותה תקופה, שבה ׳רק׳ נלחמנו אחד מול השני, הבחירה לחזור לא הייתה מובנת מאליה.

אבל בדיעבד - היא רק הפכה לבמה שעליה עומדת בחירה גדולה יותר.

הבחירה להישאר.

זו, כמובן, לא בחירה מיוחדת. שהרי כל אחת שחיה כאן - גם אם לא רואה זאת - בוחרת להיות כאן.

אבל כנראה שהבחירה לחזור הופכת את הבחירה להישאר לנוכחת הרבה יותר בחיינו. 

שאֵל מול המציאות הבלתי-אפשרית של טבח וחטופים ומלחמה ועקורים וכלכלה וגיוס ומה-לא-עוד, ולא פחות מזה - מדינה שככה-היא-עדיין-עובדת - קשה יותר להחביא את השאלה: מה היינו בוחרים כעת?

שנה אחרי אותה שבת שחורה, הבחירה הזו מזדקקת לתובנה אחת ושאלה אחת: התובנה - שהטעם המרכזי שבגינו חזרנו - לחיות בארץ שאיכפת לנו ממנה - הוכיח את עצמו כגורם מחייה; והשאלה - אם אנו לא עסוקים כעת בבנייה של ישראל טובה יותר, מה לעזאזל אנחנו עושים כאן?

אחרי הצבא ולפני ההייטק, גם אני שאלתי את עצמי: אבל למה להשקיע את עצמי דווקא בזה? וגם אני סיפרתי לעצמי שזה חשוב, ושאנחנו בונים תעשייה, ושגם אני מתפתח, ויש לקוחות, ותראו כמה משפחות החברה מפרנסת. וזה הכל נכון. רק שבזמן שההייטק-שמייטק טיפס, המדינה-שמדינה הדרדרה, ועכשיו אנחנו יודעים מי מנצח. אז לפני אנחנו מורישים את העתיד הזה לילדים שלנו, עומדת בפנינו שאלה אחת: האם יש לנו ברירה אחרת, פרט מלהפשיל שרוולים ולעבוד בתיקון של ישראל?

לחוזר הזה - לפחות - יש מסקנה אחת:

הסיבה הטובה היחידה לבחור להיות כאן - היא לקחת חלק בתיקון של ישראל. 

את הבחירה שלי תיארתי ב׳שיעור אזרחות׳.

את תבחרי איזה תיקון שתרצי.

רק תבחרי.

שבת שלום, ושנצליח. 

נ.ב -

בחודשי הקיץ לקחתי הפוגה מכתיבת הטורים השבועית, ואת הזמן הזה הקדשתי ל׳שיעור אזרחות׳.

׳שיעור אזרחות׳ מבקש לשמש לנו כמשקפיים: דרך להבין את הארץ הזו טוב יותר, ולהילחם עליה נכון יותר. הוא מתבונן בישראל מנקודת מבט אחרת, ודרכה - מנסה לספר לנו סיפור רעיוני שונה של הבעיה, של הפתרונות ושל הדרך אליהם. בדרך, הוא מציב בפנינו מראה שלא תמיד נוח להתבונן בה, אבל שבלעדיה - לא יהיה תיקון.

הסוגיות שהוא עוסק בהן רלוונטיות לכולנו, ולכן - גם המבנה, האורך והעריכה של הספרונצי׳ק הזה הותאמו לקריאה שזמינה לכולם. אני מזמין אותך לקרוא אותו ומקווה שישרת אותך.

---

תודה על הקריאה ולכל מי שעזרה השבוע. אם מצאת ערך בדברים - אנא חילקי עם אחרים 🫵, זו גם אחריות שלך.

לקבלת הטור השבועי ישר לווטסאפ כל שישי בבוקר (ובלי בלבולי מוח מיותרים) - זה פה.

תגובות ושאלות יתקבלו בשמחה ב- g@citizeng.co