צילום רנטגן, ובו רואים שבר

השבוע,

לפני שהתחלנו לכסוס ציפורניים,

לפני התהיות מי יחזור חי ומי מת,

לפני הרשימות הקצרות והארוכות מידי,

ולפני האשְמה הגדולה שבוא תבוא,

תפס אותי טקסט אחד של רענן שקד. 

במבט ראשון, לא היה בו משהו מיוחד,

לכאורה, עוד טור רגיל של כותב לא רגיל.

אבל משהו בו היה שונה. 

כאילו דרך היפות המילים שלו אפשר לראות את המנטליות השבורה שלנו.

זו שמובילה אותנו - שוב ושוב - ליפול באותו הפח. 

מי אלה בכלל הישראלים האלה? לא, באמת; גם אחרי שאמרנו דברים שגרתיים כמו "מאיפה הביאו אותם", עדיין לא ברור לי: באמת מאיפה? כלומר, איזו ישראל בדיוק הנפיקה אותם? איפה ואיך הם גדלו ומי – סליחה על הפולניות – גידל אותם, ישראלים או זאבים? כלומר, הם עברו במערכת החינוך שבה אני עברתי? כי מערכת החינוך שבה עברתי – על שלל בעיותיה – לא מוציאה אנשים כאלה. הם היו בתנועת נוער? הם עשו צבא? הם בכו ולא האמינו שזה קרה בלילה שבו רבין נרצח? הם בכלל גדלו פה? ספגו ערכים כל-ישראליים כלשהם? כי אם כן, מה ואיך בדיוק הפך אותם למוטציות מוזרות, מעוותות, לא-אנושיות, ציניות ואדישות עד הסוף, מושחתות עד האמצע, שקרניות מהתחלה? 68 מוטציות לא מייצגות, כי רוב הישראלים עדיין חושבים שהחטופים חייבים לחזור, עכשיו, כולם. ומאידך, 68 חברי קואליציה שלא ינקפו אצבע. אני לא יודע איזה בתי גידול הנפיקו אותם, אבל משהו נדפק מאוד בשרשרת הייצור אם הם הופיעו, ודלפק ההחזרות סגור עד להודעה חדשה. איפה ואיך ואצל מי מזדכים על כולם, עכשיו? מתוך ׳איפה גידלו אותם?׳, רענן שקד

זה הצילום, וככה נראה שבר

ב׳איפה גדלתם?׳ שקד כותב על חברי הכנסת שלנו. חברי הקואליציה והשרים, ליתר דיוק. כל אותם אלו שיושבים שם למעלה, ולא עושים כלום למען החטופים. 

ואולי גם בכלל. 

אבל הטור שלו חשוב - והוא חשוב - לא בגלל שהוא מלמד אותנו משהו על חברי הכנסת שלנו. הוא חשוב בגלל שהוא מספר לנו משהו על עצמנו ועל האופן שבו אנו בוחנים על המציאות הישראלית.

מעין צילום רנטגן שכזה.

שקד קובע שהמשימה העיקרית של חברי הכנסת שלנו היא להחזיר את החטופים, ותוהה: איפה גדלו אותם אנשים שמועלים בתפקידם? 

שקד מצפה מחברי הכנסת שיאיימו בהתפטרות. שיקחו דמי אבטלה. שיתאבדו על להחזיר אותם. 

עכשיו, נניח לעובדה שאת הקביעו‎‏ת הללו קובע העם ולא שקד (למרות שבמקרה הזה - רוב העם כנראה יסכים איתו), ונניח לפטרונות והיומרה המוּכרות שנוטפת ממילותיו (״...ובצלאל סמוטריץ' קם בהתנחלותו, מתארגן, לובש את הז'קט ועליו סיכת החטופים, ויוצא לעוד יום שבו יעשה הכל כדי לא להחזיר את החטופים...״) - ונתרכז בתהייה שלו.

כי מה שמעניין בה איננו התהייה עצמה, אלא כמה מהר היא עוצרת. כמה שטחית היא. וכמה נבובה. שכן שקד בורח למקום שמהם מגיעים חברי הכנסת - כאילו שם ימצא את התשובה - ולא תוהה מדוע חברי הכנסת אינם עושים את מה שהוא (ואנחנו) מצפים מהם לעשות. 

והבחירה הזו - של שקד וגם שלנו - לחזור שוב ושוב לנוסטלגיה-בשקל של תנועת הנוער ומערכת-החינוך-הדפוקה-שלנו-אבל-לא-עד-כדי-כך והאמא-ספק-זאבה שגידלה אותם - במקום להסתכל מתחת-לפאקינג-אף-שלנו ולנסות להבין מהי המערכת שבתוכה הם פועלים, שאנחנו ממשיכים לקבל, ש-מ-ע-צ-ב-ת את ההתנהגות שלהם? - היא השבר שלנו.

היא זו שמונעת מאיתנו לבחון את המציאות הישראלית כתוצר של מנגנון בר-תיקון שאנחנו אחראיים עליו, ומאלצת אותנו להמשיך להתייחס אליה זו כאל גזירת גורל שתלויה בזאבים.

ואם גם את בוחרת לראות כך את הדברים, אז את פשוט מבקשת להישאר חסרת אונים.

במקום לשאול ׳מאיפה׳, מר שקד, אולי נשאל: ׳למה׳? למה חברי הכנסת לא מתאבדים על החטופים? למה מירי רגב דואגת ליהלומים שלה? למה העם מבקש ועדת חקירה ממלכתית והכנסת בשלה? ולמה העם מבקש תיקון לעוול הגיוס, והכנסת עושה הפוך? למה ישנן 68 מוטציות שאינן מייצגות אותנו בכנסת? מה מאפשר לכל זה לקרות?!!?!?!?! מי בוחר בהם ומי מפטר אותם? במי הם באמת תלויים? את מי, בסוף היום, הם מייצגים? והאם המערכת הזו בכלל בנויה לייצר לנו חברי כנסת שעובדים בשבילנו?

לסיום, מה הם יחשבו עלינו

אם היינו טורחים לשאול את השאלות הכה-האפורות האלה - היינו מגיעים לתובנה הבאה:

שמערכת ההפעלה של ישראל מעולם לא נבנתה לכך שחברי הכנסת יעבדו בשבילנו, ולכן הם אינם משרתים אותנו.

שאין זאבים. סתם מערכות ואינטרסים. כמו תמיד.

כל כך פשוט.

כל כך כואב.

כל כך מביך.

ואם מר שקד היה מנצל את הבמה והכישרון שלו כדי להאיר את הבעיה הזו לקהל קוראיו, אז אולי אותו קהל היה גם דורש פתרונות.

הלוואי.

עד אז, כל מה שיוותר לנו זה להמשיך ולחפש זאבים. זה, כמובן, לא עזר לפני השבת השחורה, זה לא עזר לחטופים במשך כמעט חמש מאות ימים, וזה לא יעזור לנו בעתיד. למענם ולמען כולנו, הגיע הזמן לשאול.

שיחזרו כולם. שבת שלום, ושנצליח.

נ.ב -

בחודשי הקיץ לקחתי הפוגה מכתיבת הטורים השבועית, ואת הזמן הזה הקדשתי ל׳שיעור אזרחות׳.

׳שיעור אזרחות׳ מבקש לשמש לנו כמשקפיים: דרך להבין את הארץ הזו טוב יותר, ולהילחם עליה נכון יותר. הוא מתבונן בישראל מנקודת מבט אחרת, ודרכה - מנסה לספר לנו סיפור רעיוני שונה של הבעיה, של הפתרונות ושל הדרך אליהם. בדרך, הוא מציב בפנינו מראה שלא תמיד נוח להתבונן בה, אבל שבלעדיה - לא יהיה תיקון.

הסוגיות שהוא עוסק בהן רלוונטיות לכולנו, ולכן - גם המבנה, האורך והעריכה של הספרונצי׳ק הזה הותאמו לקריאה שזמינה לכולם. אני מזמין אותך לקרוא אותו ומקווה שישרת אותך.

---

תודה על הקריאה ולכל מי שעזרה השבוע. אם מצאת ערך בדברים - אנא חילקי עם אחרים 🫵, זו גם אחריות שלך.

לקבלת הטור השבועי ישר לווטסאפ כל שישי בבוקר (ובלי בלבולי מוח מיותרים) - זה פה.

תגובות ושאלות יתקבלו בשמחה ב- g@citizeng.co