למה ככה?
אוסף מתעדכן של שאלות ותשובות סביב הפתרון המוצע
חלק מהשאלות כאן הן שאלות שאני בעצמי משתמש בהן כדי לאתגר את טיעוניי ב׳פתרון אחד לדוגמא׳ וחלקן הן כאלו שהקוראות תרמו לדיון. כך או כך, התשובות כאן הן לא תמיד שלמות, אך תקוותי היא שהן יעזרו להסביר את השיקולים ואת הרקע לבחירות שנעשו ב׳פתרון אחד לדוגמא׳.
מה הכוונה ב׳החוקה תהיה החוק העליון במדינת ישראל׳? מה החשיבות של הגדרה זו?
הכוונה היא שהחוקה תייצג את החוזה היסודי שבין אזרחי המדינה לבין המדינה, וככזו - תייצר את המסגרת החוקית שבה האזרחים, רשויות המדינה והחקיקה יפעלו. המשמעות של הגדרה זו היא שכל אחת מרשויות המדינה: הכנסת, הממשלה ובית המשפט תהיה כפופה לחוקה, ומכאן שלהן לא תהיה הסמכות לשנות אותה, אלא היא תגדיר את פעילותן ואותן. בנוסף, החקיקה במדינת ישראל תדרש לעמוד במסגרת העקרונות והכללים שיקבעו בחוקה, ואם לא תעמוד במסגרת זו - החוקה היא זו שתגבר.
מעבר לכך, היות ואת החוקה מתקנים רק אזרחי המדינה, הגדרת החוקה כחוק העליון הופכת את המדינה לכזו שבה העם הוא הריבון. זו החשיבות הגדולה ביותר של הגדרת החוקה כחוק העליון במדינה.
אם נציגי הכנסת והממשלה נבחרים ע״י האזרחים, מדוע נדרש אישור העם לטובת תיקון החוקה?
כפי שראינו במקומות אחרים, רשויות המדינה והדמויות שמובילות אותן מייצגות אינטרסים שלא תמיד תואמים את אלו של אזרחי המדינה (דוגמא בולטת לכך הן המפלגות בבחירות, שעל פניו מייצגות את האינטרס הציבורי, אך בפועל יש להם אינטרסים מפלגתיים מובהקים שלעתים מנוגדים לאלו של הציבור). היות וגם נציגי הכנסת וגם נציגי הממשלה הם בעלי עניין בשיטת הממשל (לדוגמא: במידה והאינטרס הציבורי יהיה לשנות את שיטת הממשל באופן שפוגע באינטרסים של נציגי הממשלה והכנסת, אלו האחרונים יכולים לפעול בניגוד לאינטרס הציבורי כדי למנוע שינוי שכזה), ולאו דווקא מייצגים את האינטרס הציבורי הטהור, יש חשיבות עליונה לכך שאישור החוקה וכל שינוי בה יתבצע אך ורק ע״י האזרחים.
למה בחירות ישירות? האם הן לא נכשלו בעבר?
הטענה כי בגלל שהבחירות הישירות נכשלו בעבר - לא נכון להשתמש בהן בעיצוב שיטת הממשל, שקולה לטענה כי בגלל שגשר המכביה קרס - לא נכון לבנות גשרים בישראל. הדיון סביב מידת ההצלחה של הבחירות הישירות בישראל רחב מההתייחסות המובאת כאן, אך גם אם כן נקבל את הטענה כי אותו ניסיון לא צלח - חשוב להסתכל על כלל השיטה שהונהגה בזמנו ולשאול: האם היא כשלה בגלל כשל אינהרנטי של מנגנון הבחירה הישירה? או שבשיטת הממשל היותר רחבה שהתקיימה אז - לא היה למנגנון הבחירה הישירה סיכוי להצליח מלכתחילה? בהקשר זה, ראוי לציין שהבחירות הישירות שהונהגו בישראל באמצע שנות ה-90 וננטשו בתחילת האלף הזה - לא לוו בשינויים המתבקשים בעבודת הכנסת והממשלה שיכלו למנוע את חוסר היציבות ששנים אלו התאפיינו בהן. המחוקק אמנם אימץ את הבחירה הישירה לראשות הממשלה, אך לא השכיל לשנות את התלות של הממשלה בכנסת, כלומר - את התלות של הממשלה בכנסת בהרכבת הממשלה והיכולת של הכנסת להפיל ממשלה ברוב רגיל. התוצאה לא איחרה לבוא - תהליכי הפרגמנטציה בכנסת רק העמיקו (כלומר - יותר מפלגות, ויותר קטנות); התלות של הממשלה במפלגות לשון מאזניים בפרט ובכנסת בכלל - רק התגברה; והרכבת הממשלה הייתה עדיין תלויה בכנסת ובחבריה. בתנאים הללו - אפשר לטעון שהייצוגיות של הממשלה השתפרה, אך המשילות האפקטיבית והיעילה רק הדרדרה.
אך הטיעון החשוב יותר בעד מנגנון של בחירה ישירה הוא כזה: בסופו של דבר, בחירה ישירה מאפשרת לאזרחים כוח משמעותי יותר. בחירה ישירה של ראש ממשלה ובחירה ישירה של חברי כנסת מאפשרות לאזרחים למנות ולפטר את נבחרי העם, ובכך - הם הופכים את נבחרי העם לכאלו שעובדים עבור האזרחים, ולא עבור אף גורם אחר. באופן הזה - מתקצר משמעותית המרחק שבין האזרח לבין מוסדות המדינה והייצוגיות של האזרח במוסדות המדינה משתפרת.
בשיטה הקיימת, עסקנים מפלגתיים בוחרים עבור האזרחים את המועמדים לרשימות הכנסת, ואז חברי הכנסת בוחרים את ראש הממשלה ומנהלים את המו״מ הקואליציוני - לאחר שהאזרחים כבר נתנו את קולם ומבלי שיש להם איזושהי יכולת בקרה על התהליך או היכולת להטיל אחריות על נבחרי הציבור שלהם (היות ומעולם לא בחרו בהם ישירות). זהו פתח רחב מאוד שכלל התחלואים שדנו בהם ב׳על הבעיה׳ עוברים בו, החל מאיכות חברי הכנסת עצמם, דרך הרכבת הממשלה ועד הסכמים קוליציוניים שברבים מהמקרים אינם מייצגים את רצון העם.
בין אם זה בייצוגיות, במשילות או בהגבלת כוח - בחירה ישירה היא מנוף הכוח החזק ביותר שיכול להיות לאזרח על רשויות המדינה, וככל שנתרחק ממנו - כך גובר הסיכון שרשויות אלו יפעלו שלא בהתאם לאינטרס הציבורי. טיעוני הנגד הענייניים המרכזיים כנגד הבחירה הישירה נוגעים למצבים של כנסת לעומתית (במצב בו לכנסת יש רוב לחסום מהלכי חקיקה של הממשלה, גם אם לא להפיל אותה) ולשאלות הנוגעות לייצוגיות של הממשלה (במצב שבו הממשלה מקדמת מהלכים שרוב העם מתנגד להם). אך הטיעונים הללו נענים באיזון נכון בין הרשות המחוקקת לבין הרשות המבצעת, ובמצב כזה - כל אחד מהם הוא מענה לאחר: כנסת לעומתית (שנציגיה נבחרו ישירות ע״י האזרחים) היא הדרך של האזרחים לבלום מהלכים של הממשלה במידה וזו האחרונה מקדמת מהלכים שרוב העם מתנגד להם.
היום, אזרחי מדינת ישראל לא רק שאינם בוחרים את ראש הממשלה, אפילו את נציגי הכנסת הם אינם בוחרים. זה אחד הכשלים הגדולים ביותר של שיטת הממשל הישראלית שמוביל אותה לחידלון שאנחנו חיים אותו. בחירות ישירות ישימו את הכוח בידי האזרחית ויהפכו את רשויות השלטון לכאלו שמשרתות את האזרחים בהתאם לאינטרס של הציבור.
הרעיונות המובאים כאן דומים לרעיונות בחוקות אחרות, בפרט - החוקה האמריקאית. אם מצב הדמוקרטיה בארצות הברית איננו מזהיר, מדוע שנלך בעקבותיהם?
ראשית, שיח שמתחיל בתיוג של רעיון עם זהות כלשהי (אמריקה, ישראל, ליבליזם, פאשיזם, ימין, שמאל וכד׳) ועל בסיס תיוג זה טוען אוטומטית בעדו או נגדו הוא אחד משורשי הבעיה בשיח הישראלי. לכן - נתייחס לרעיון עצמו ולא לזהות שלו.
חלק המרעיונות המובאים כאן אכן מושפעים מהחוקה האמריקאית (שאגב - בראייה הסטורית - הצליחה לצלוח מעל מאתיים שנים כבסיס לדמוקרטיה מתפקדת שעיצבה וממשיכה לעצב את עצמה דרך תקופת עבדות, מלחמת אזרחים, תנועת זכויות הנשים, שתי מלחמות עולם, תנועת זכויות האזרח ועוד. אין ספק שיש חלקים מביישים בחוקה האמריקאית, אך הניסוי האמריקאי היה פורץ דרך כשיצא לדרך ולא ברור שהייתה בכלל דמוקרטיה מודרנית בעולם בלעדיו. בראיה ישראלית, רבות מהתובנות שהאבות המייסדים האמריקאים הבינו לפני יותר ממאתיים שנים - אנחנו הישראלים טרם הבנו, ולכן - ראוי שננסה ללמוד ממנו כמה שניתן). החלקים המרכזיים שהושפעו מהחוקה האמריקאית בהצעה המובאת כאן הם: מקומה של החוקה בהגדרת המדינה, הפרדת הרשויות, מערכת האיזון והבלמים בין הרשויות, הבחירות הישירות ועיגון זכויות הפרט (שעוגנו בחוקה האמריקאית בתיקונים לחוקה). למקומה של החוקה ולבחירות הישירות התייחסנו בשאלות מעלה, ולכן נתרכז כאן בהפרדת הרשויות, במערכת האיזונים והבלמים ובעיגון זכויות הפרט.
הפרדת הרשויות הבולטת ששונה בהצעה זו ממה שנהוג כיום בישראל היא ההפרדה בין הממשלה לכנסת (ישנה גם התייחסות להפרדה בין הממשלה והכנסת לבין בית המשפט, אליה ראוי להתייחס בנפרד), ומטרתה לאפשר לשני המוסדות הללו לבצע את תפקידן טוב יותר (תוך כדי הגדרת תפקידים אלו בצורה ברורה יותר):
הממשלה - הרכבת הממשלה ומינוי השרים מתבצע ע״י ראש הממשלה שקיבל מנדט לבצע זאת מהעם בבחירות ישירות, וללא שיקולים קואליציוניים אוחרי בחירות (לא-ישירות) הנהוגים כיום. בנוסף - השרים הממונים לא יכולים להיות נבחרי ציבור כדי לא ליצור אינטרסים סותרים בתוך הממשלה ולראש הממשלה ולממשלה יש סמכות לבצע מינויים של הפקידות הבכירה כדי לממש את מדיניותם (בכפוף לאישור הכנסת, במינויים מסוימים שיוגדרו בחוקה). כתוצאה מכך, והיות והתלות בכנסת אמנם קיימת אך אינה משתקת כפי שהיא כיום, הממשלה מורכבת מגורמים מקצועיים ויכולה לפעול כצוות אחד בהתאם לאסטרטגיה שמכתיב ראש הממשלה שנבחר ישירות ע״י הציבור. באופן זה גם הייצוגיות וגם המשילות של הממשלה צפויות להשתפר משמעותית.
הכנסת - הכנסת מורכבת מחברי כנסת שנבחרו ישירות ע״י האזרחים, ולכן מייצגים בצורה טובה יותר את האינטרס הציבורי. יתרה מכך, היא מורכבת מדמויות שהמוטיבציה שלהן היא לשרת את הציבור כפרלמנטרים, לא כממונים ע״י ראשי מפלגות שכל מטרתם להגיע לתפקיד ברשות המבצעת, גם במחיר של פעילות כנגד האינטרס של הציבור שבחר בהם. ככאלו, הם יכולים להתרכז בעבודתם בחקיקה ובבקרה, מה שאין באמת ביכולתם לעשות במצב הקיים. באופן הזה, גם הייצוגיות וגם המשילות של הכנסת צפויות להשתפר משמעותית.
ככל הנוגע למערכת האיזונים והבלמים בין הרשויות, הרעיונות המרכזיים המובאים כאן נוגעים ליכולת של הכנסת לבקר את עבודת הממשלה כחלק מפעילות ועדות הכנסת ולהפיל את הממשלה ברוב מיוחד; בסמכות של בית המשפט להטיל ביקורת שיפוטית על חקיקה (במסגרת החוקה); ועל הסמכות של הכנסת לאישור תקציב המדינה (לרבות היכולת של הכנסת להקפיא תקציבים ספציפיים, בכדי לא לייצר מצב שבו התנגדות משמעותית לסעיפים ספציפיים בהכרח גוררת פיזור ממשלה). יחד עם ההצעות להפרדת הרשויות, האיזונים המוצעים כאן - מטרתם לאפשר מרחב תמרון משמעותי יותר לכל אחת מהרשויות לבצע את עבודתה לטובת האזרחים, ויחד עם זאת - להגדיר באופן יותר ברור את התנאים שבהם רשות אחת יכולה לפעול לאיזון הרשות האחרת. כל התנאים הללו, בהגדרה, הינם תנאים שמעוגנים בחוקה - והיות והחוקה מאושרת אך ורק ע״י האזרחים - לאיזון הזה ניתנת הלגיטימציה הגדולה ביותר, שהיא בפני עצמה מרכיב קריטי ביציבות המערכת.
בכל הנוגע לעיגון זכויות הפרט, בסופו של דבר ההצעה המובאת כאן מבוססת על תפיסה שמדינה היא הסכם בין אנשים שמוכנים להקריב חלק מהחירויות הטבעיות שלהם בכדי לייצר ערך גדול יותר לעצמם ולחברה ע״י התאגדות. ההבנה הזו חסרה בישראל - מטעמים שלא ניגע בהם כאן - והיא מובילה להבנה בעייתית כאילו המדינה ׳נותנת׳ לאזרחים זכויות. התפישה המוצגת כאן היא הפוכה ואומרת שהאזרחים הם אלו שבהסכמתם לוותר על זכויותיהם - יוצקים במדינה מהות וכוח. תחת ההבנה הזו - ראוי שהאזרחים יגדירו כחלק מהחוזה עם המדינה מהו אותו מרחב שאין למדינה זכות להכנס אליו. אם לא יעשו כך, הם למעשה פותחים את הפתח לפגיעה בזכויות הללו, במצב שבו רשויות המדינה (שהם עצמם הסמיכו) יתחילו לנגוס בזכויות אלו.
כאנקדוטה היסטורית, הדיון אם להכליל את כתב הזכויות או לאו לחוקה האמריקאית היה דיון שנמשך גם לאחר שההצעה הראשונית לחוקה כבר הוצגה, ובזכות ההסכמה להכניס את כתב הזכויות (היו שטענו שעצם הוספת אותן זכויות לחוקה - היא הודאה בהגבלתן) הגיעו האמריקאים להסכמה רחבה יותר על נוסח החוקה. כך או כך, ההיסטוריה מלמדת שאזרחים שמוסרים חלק מכוחם לכוח שיכול גם להיות מושחת - נכון שיגדירו במפורש היכן עובר הגבול של אותו כוח, כדי שידעו מתי אותו הגבול נחצה.
האם לא ניתן לבצע שינויים מינוריים בשיטה הקיימת במקום להפוך עולמות?
השיטה הקיימת כה קלוקלת וכה כושלת שאין טעם, בראייתי, לנסות ולבצע בה תיקונים מקומיים אם ברצוננו בתוצאות שונות מהותית. לפעמים הדרך היא לא לנסות ולמרוח עוד שכבת טיח, אלא להרוס ולבנות מחדש. מדינות אחרות הצליחו לנסח פתרונות כאלו בפחות זמן ממה שאנחנו השקענו במחאה האחרונה גם ללא כל התקדימים ההיסטוריים שאנחנו נהנים מהם, ואין סיבה טובה שאנחנו לא נוכל לעשות כך.
למה נדרשת הפרדה שכזו בין הכנסת לבין הממשלה? האם זה לא רק ייצר התנגשויות מיותרות בין רשויות אלו?
הבעיה עם הכנסת והממשלה היום איננה שהן חזקות מידי, אלא שכל אחת מהן חלשה מידי, והן תלויות אחת בשנייה יותר מידי. זו הסיבה שאין בקרה אמיתית על עבודת הממשלה מצד אחד, ומצד שני - לממשלה אין היכולות לממש מדיניות שהעם חפץ בה. לכן, נדרשת הפרדה בין השתיים ונדרש חיזוק של השתיים.
מדוע נדרשת ביקורת שיפוטית על חוקי הכנסת?
ראשית, חשוב לציין שהביקורת השיפוטית המוצעת כאן היא ביקורת שיפוטית במסגרת החוקה. כלומר, לבית המשפט תהיה הסמכות לבטל חוקים שמחוקקת הכנסת, במידה ואינם עומדים בקנה אחד עם העקרונות והכללים המוגדרים בחוקה, או לבקר את עבודת הממשלה - במידה וזו אינה עומדת בקנה אחד עם החוק. במידה והכנסת מחוקקת חוק שעומד בסתירה לחוקה, נדרשת יכולת לבטל אותו, אחרת - הכנסת יכולה למעשה להפוך את החוקה ללא רלוונטית, ובכך - לקחת את כוחו של העם בניסוח החוזה בין האזרחים למדינה. ראוי גם לציין, כי המשמעות של ׳במסגרת החוקה׳ היא שבית המשפט גם הוא לא יוכל לפעול בניגוד לעקרונות והכללים המוגדרים בחוקה, אלא כפוף גם לה.
בסופו של דבר - העקרון הוא אחד: החוקה היא החוזה היסודי שבין האזרחים לבין המדינה, ורק לאזרחים יש את הסמכות להגדיר אותו או לבצע בו תיקונים. כל שאר הגופים, רמי מעלה ככל שיהיו, כפופים לחוקה זו.
האם לבית המשפט ישנה סמכות לביקורית שיפוטית על החוקה?
לא. לבית המשפט ישנה סמכות לביקורת שיפוטית במסגרת החוקה. ראו תשובה לשאלה קודמת.
למה שחברי כנסת לא יוכלו להתמנות לשרים? כיצד העם יוכל לבחור את שריו?
חבר כנסת הוא תפקיד (ומקצוע) שבמרכזו ייצוג האינטרס הציבורי של בוחריו, בין אם בחקיקה, בבקרה על הממשלה או בפעילות אחרת. שר הוא תפקיד שבמרכזו פעילות אופרטיבית כחלק מממשלה. אלו שני תפקידים שונים לחלוטין והם דורשים כישורים ויכולות שונים. התפיסה הרווחת בישראל כאילו נבחר ציבור (ועוד יותר - דמויות שאינן נבחרות ע״י ציבור האזרחים) ניחן בתכונות הנדרשות לטובת ניהול אופרציה ממשלתית היא עלבון גם למנהל וגם לפרלמנטר.
הכנסת לא אמורה לבחור את שרי הממשלה (כפי שמתבצע היום בשיטה הקואליציונית), כפי שדירקטוריון לא אמור לבחור את סמנכ״ל המכירות של חברה. זהו תפקידה של מנכ״לית החברה (במקרה שלנו - היא מקבלת את המנדט מהעם וכל עוד הכנסת לא מפילה את הממשלה - היא יכולה להמשיך לפעול) והיא אמורה לבחור את הדמות הנכונה ביותר על פי שיקול דעתה (ואם לבוחרים אין אמון בשיקול הדעת שלה, שלא יבחרו בה לנהל ממשלה). ערבוב בין הכנסת לבין הממשלה הוא פתיחת דלת רחבה לאינטרסים מנוגדים בעבודת הממשלה, חוסר אפקטיביות ויעילות ואנשים שאינם מוכשרים לתפקידם.
אנחנו צריכים ממשלה שיודעת לעשות את עבודתה, ואנחנו נדרשים לכנסת שיודעת לעשות את עבודתה.
אם ראש הממשלה והממשלה אמונים על מינוי הפקידות הבכירה, כיצד נשמור על שומרי הסף?
נחלק את התשובה לשני חלקים: הצורך בחופש במינוי הפקידות הבכירה ומיהם אותם שומרי הסף.
החופש במינוי הפקידות הבכירה: ראשית, כל ממשלה נדרשת לחופש לבצע מינויים היות והממשלה אחראית על מימוש מדיניות, והיכולת לממש מדיניות זו תלויה בפקידים הבכירים, ביכולותיהם ובמוטיבציות שלהם. מינויים הם כלים בסיסיים בארגז הכלים של כל מנהלת, ומניעה של הכלים הללו היא ככבילת הידיים של ראש הממשלה והממשלה במימוש המדיניות שלהם. בעולם שבו ראש הממשלה נבחר ישירות ע״י הציבור, שבו הממשלה היא ממשלה מקצועית ושבו לכנסת ולבית המשפט יש סמכויות אמיתיות לבקר ולאזן את פעילות הממשלה - ישנם גם המנגנונים הנדרשים בכדי למנוע מצב שבו הממשלה פועלת בניגוד לחוק או בניגוד לאינטרס הציבורי.
בנוגע לשומרי הסף: מיהם בדיוק שומרי הסף? התפיסה כאילו ישנם אנשים שנמצאים בעמדות מסוימות (שכיום - מונו גם הם ע״י נציגי ציבור, באותו מנגנון שאליו מתנגדים היום) ושהם ישמרו על הדמוקרטיה בשביל האזרחים - היא תפישה מעוותת שמסירה מהאזרחים את האחריות שלהם לשמור על הדמוקרטיה שלהם; מסירה מהכנסת ומבית המשפט את האחריות לאיזון ובלימת הממשלה; ופותחת פתח לייצוגיות מעוותת או לשחיתות.
הקו הראשון של שומרי הסף בדמוקרטיה הם נבחרי הציבור (כאשר הם באמת נבחרים ע״י הציבור), ובמקרה של הממשלה - זהו ראש הממשלה. כאשר נבחרי הציבור נכשלים - קיימים מנגנונים של הפרדת רשויות, איזונים ובלמים וכד׳ (כגון: הכנסת ובית המשפט, במקרה של הממשלה); כאשר אלו נכשלים - יש בחירות; ואם כל אלו נכשלים - ישנה חוקה. ההסתמכות על ׳שומרי סף׳ אחרים שהם בכלל מינויים של לא-נבחרי ציבור מתקופות קודמות, היא לא רק לא-דמוקרטית במובן הייצוגי (שהרי מינויים אלו בוצעו ע״י דמויות אחרות, ולא ע״י העם), אלא גם מאירה באור מביך ועלוב את המנגנונים להגבלת הכוח שהיו אמורים להיות שם ואינם. אין בכך בכדי להסיר את האחריות מידיהן של הדמויות המקצועיות השונות לשרת אותה במסגרת החוק ולהגן אליה מפני איומים פנימיים או חיצוניים, אך זו לא המשענת שעליה אפשר או ראוי לבנות מערכת מתפקדת.
עוד דבר אחרון: אם החשש של חלק האוכלוסיה הוא שהבעיה היא בציבור עצמו (כלומר - הציבור יבחר נבחרים שירמסו את הדמוקרטיה או לא יגנו עליה כשידרש לכך), אזי אפשר לסגור את הבסטה של הניסוי הדמוקרטי הישראלי כבר עכשיו. בטווח הקצר, החסם על טיב הפעילות של רשויות המדינה הוא איכות המנהיגים ואיכות המנגנונים, ועם אלו אנחנו מתמודדים עם בחירות ועם הגדרת מנגנונים בריאים. בטווח הארוך, החסם הוא חברת האזרחים עצמה. אם החשש הוא שהעם עצמו לא יגן על עצמו מפני עריצות, אזי מעבר לחינוך לערכים ראויים יותר או ויתור על הרעיון הדמוקרטי - אין באמת פתרון דמוקרטי לבעיה זו.
מדוע פיזור הכנסת גורר אחריו את פיזור הממשלה?
ישנן סיבות טובות שלא לפזר את הכנסת עם פיזור הממשלה, בראש ובראשונה - הסרת ההטייה המובנית של הכנסת שלא לפזר את עצמה כאשר היא שוקלת את פיזור הממשלה. מצד שני - ההטייה הזו גם פועלת כמרתיע לפיזור פזיז מידי של הממשלה ושיתוק המדינה והיא גם מאפשרת להחזיר לעם - במקרה של פיזור - את המנדט לבחור כנסת חדשה וראש ממשלה חדש. היות ופיזור ממשלה הוא מאורע דרמטי גם כך והיות ובמצבי קיצון כאלו נכון לתת לעם את זכות ההכרעה - השיקול המכריע היה השני, ולכן הפתרון המוצע כולל גם את פיזור הכנסת.
מדוע נדרשת הגבלת כהונה אם יש בחירות במועדים קבועים?
טבע האדם הוא לשמר ולהגדיל את כוחו, וכאשר אנחנו מאפשרים לדמויות - גם אם נבחרות - להשאר במקומן לאורך זמן, הן באופן מודע או שלא מודע יפעלו לשמר את כוחן, גם על חשבון האינטרס הציבורי. מעבר לפגיעה במאזן הכוחות שבין הרשויות או בין הרשויות לאזרחים, הדבר יכול גם לפגוע ישירות באינטרס הציבורי, כאשר כוחה של קבוצה מסוימת גדול מספיק כך שהיא איננה חייבת כבר לשרת את הציבור באותה המידה כדי לשמור על מעמדה. לטובתו של הציבור, גם במישור מאזן הכוחות וגם במישור השירות לאזרח, ראוי שתהיה סירקולציה ברשויות השלטון, ולכן כלולה בהצעה גם הגבלת הכהונה (לכל אחת מהרשויות).
מה חשיבותה של הגדרת השקיפות בחוקה?
בכדי שרשות אחת תוכל לאזן את כוחה של רשות אחרת או בכדי שהאזרחים יוכלו להפעיל כוח כלפי הרשויות, נדרש להבין מה בכלל קורה ברשויות המדינה. היות והמדינה שואבת את כוחה מהסכמת האזרחים לקיים אותה - הבעלות על המידע הנוגע לפעילות המדינה היא איננה של הרשויות, אלא של האזרחים. החשיבות של הגדרת השקיפות בחוקה היא בהבטחה לשמור על השקיפות הזו, כאבן יסוד של הגבלת הכוח.