בשנה שחלפה הבנתי דבר אחד: הסיבה הטובה היחידה לחיות בארץ הזו - היא לעבוד בתיקון שלה. זו הבחירה שעלינו לעשות, וזו בחירה קשה.

מה שמפריד בינינו אינם ערכינו השונים, אלא היכולת שלנו לקבל החלטות שמייצגות אותנו. קוראים לזה שיטת ממשל.

בסדק שבין טקס המשפחות לטקס של הממשלה, אפשר היה להבחין בקצת תקווה: אזרחים שמבינים שהם גדולים מהרשויות, ולכן - אחראים לעצב אותן.

כדי להבין איך ישראל ממשיכה לדהור לתהום ועדיין - האדמה כאן לא רועדת - הגיע הזמן שנסתכל במראה.

על אמא אחת, בתוך כלוב, שמלמדת אותנו שיעור חשוב, על עצמנו.

מדוע החלוקה בין ימין לשמאל אינה חכמה ואינה נכונה, ולמה הדרך לתיקון עוברת בהבנה שאנחנו לא תמיד מבינים.

מדוע הלקח המרכזי מהשבוע הזה איננו שבית המשפט עשה את עבודתו, אלא שהכנסת נכשלה בשלה.

מה מלמדות אותנו ההתנגדות לחוק הרבנים וההצבעה על חוק הגיוס, ועל טחנות הרוח - שמשום מה החלטנו לעזור להן.

בין גיבור אחד בעזה לחבורת עכברים בירושלים מפריד מסך של חושך שאנחנו בנינו. וגם - בקשה אחת קטנה מאילנה דיין.

הפתרון לפתולוגיות שמייצגים שרת התחבורה וראש הממשלה עובר בהבנת הבעיה שיוצרת אותן. וגם: בקשה אחת קטנה משאול אמסטרדמסקי.

על הסימפטום ושמו מירי רגב, על המחלה ושמה שיטת הממשל ועל התרופה ושמה מודעות ציבורית שנדב אייל וחבריו יכולים לרשום לנו.

בשבוע שנצבע בהאג ובעזה, דווקא גדר אחת בירושלים הייתה צריכה להיות מוקד העניין. וגם, על היקש מתבקש אחד ועל גולים עצמיים שלא עוזרים.

שנה אחת מאז שהפרויקט הזה עלה לאוויר ואוקיינוס אחד מזרחה - אלו שלוש התובנות שאני לוקח לשנה הקרובה.

על הייאוש המחלחל, על קצת פרופורציות ועל יום אחד קדוש שמחבר ביניהם.

כמו מיקרו-קוסמוס של הפתולוגיה הישראלית הגדולה יותר, השבוע הזה הראה לנו מה הבעיה שלנו וכמה אנחנו משלמים עליה.

הדרך לתיקון אינה עוברת בהרס הקיים או בשימור הכושל, אלא בבניית החדש.

אם חירותו של אדם היא החופש לבחור כיצד לחיות את חייו, מהי חירותו של עם?

שישה חודשים לפרוץ המלחמה, יותר משאנחנו מפסידים את המלחמה שבה אנחנו נלחמים, אנחנו מפסידים את זו שטרם הגענו אליה לקרב.

כשנציגי הציבור פועלים בניגוד לאינטרס הציבורי - לא יכולה להתקיים ריבונות העם.

על מלחמות קודש, על מלחמות חול וחוק הגיוס .שביניהן