הצעד הראשון בתיקון של ישראל קרוב יותר ממה שאנחנו מדמיינים, אם רק נסתכל לכיוון הנכון.

בשבוע שבו תיקון שיטת הממשל נראה הכרחי מאי פעם, המחשבה עליו הופכת לכמעט תלושה מהמציאות. בשבוע כזה - גם תחושת האפשר היא משהו.

חוסר האונים שאנו חשים הוא גם המפתח לתיקון של ישראל, אם נבין את המשמעות שלו.

׳שיקולים פוליטיים׳ הם פלסטר שהתרגלנו אליו, אבל הם גם התסמינים של המחלה שתכריע אותנו.

על מדבקה אחת שמספרת את סיפורו של מחנה שלא מוצא את דרכו, ועל הדרך לתיקון.

על דעות שאסור לחשוב ובטח אסור להגיד, על מדינה שבורחת מדיון ועל מציאות שלא מחכה לה.

על אשליית ריבונות העם בישראל, ועל כיצד הרוב הקואליציוני מייצר לנו את שלטון המיעוט.

על הדור שאמור היה להוביל אותנו אל הארץ המובטחת, ושטרם הגיע.

טורו של רענן שקד הוא צילום רנטגן למנטליות הישראלית השבורה, שגורמת לנו - שוב ושוב - ליפול לאותו הפח. יש לנו הרבה ללמוד ממנו.

כשהעיניים נשואות לועדה לבחירת שופטים, עלינו להתמקד בחברי הכנסת. הכשל שלנו לעשות זאת הוא סיפור של יוהרה ובורות, ובו נעוץ הכשלון שלנו.

לפעמים, כל מה שצריך הוא נקודת מבט אחרת. אם ברצוננו ש-2025 תהיה שנת מפנה, זה מה שנאחל לישראל, וגם לנו.

אנשים טובים הם מרכיב חשוב, אבל מה שחסר לישראל הוא לא האנשים הנכונים, אלא מערכת הפעלה שמאפשרת לאנשים לעשות את הדבר הנכון.

שנה לאחר האסון הגדול, ההתנגדות לממשלה נראית דועכת והממשלה נדמית יציבה מתמיד. עם חזרתה של החקיקה המשפטית, למחנה המכנה עצמו ׳ליברלי׳ יש הזדמנו

בשבוע שבו חזרו הקרבות בין הרשות המבצעת לרשות השופטת, דווקא הרשות המחוקקת נאלמה דום ואנחנו החזרנו את הראש לאדמה.

האשליה שההתנגדות היא הכל - זו שקודשה פה לאורך כמעט שנתיים - מסוכנת מאוד לישראל. מכתב פתוח לשאול אמסטרדמסקי.

האמירה הלכאורה-שולית של שר התקשורת חשובה לא בגלל ההבלים שהיו בה, אלא בגלל מה שאנחנו מסרבים לשמוע בה.

כיצד אובדן העומק הרעיוני שלנו מוביל לתחייתם של מנהיגים חלולים, וכיצד אנחנו הופכים אט-אט לאלו שבהם אנו מבקשים להילחם.

התיקון של ישראל מתחיל בהכרה בבעיה שעמה אנו מתמודדים: שבישראל לא מתקיימת ריבונות העם, כי שיטת הממשל מעולם לא נבנתה לכך.

מדוע שיטת הממשל היא ה-בעיה של ישראל, ומדוע היא גם הבעיה שאנו יכולים לפתור יחד.

לקראת הבחירות בארצות הברית, לקח אחד שכדאי ללמוד ממכונת הזמן האמריקאית.