למרות שחיפוש פשוט יוביל אותך אל התשובה, הפרויקט עושה בחירה מכוונת שלא לשים את זהות הכותב במרכז. למה? כדי שנתרכז ברעיונות ולא באנשים. לצד זאת, קריאה של הכתבים תאפשר לך לשרטט תמונה די בהירה של הכותב. אני יליד הארץ, דור ראשון, בן זוג ואבא. ברקע שלי אני יזם טכנולוגי ושירתתי מספר שנים בשירות קבע. חשוב מכל אלו - אני אוהב את הארץ הזו ומאמין בה, למרות שלפעמים קשה. בחרתי בחירה מודעת לחיות כאן את חיי, ולעשות כמיטב יכולתי לתרום לתיקון שלה. זו תרומתי הצנועה.

אין ספק שישראל זקוקה לתיקון, ושתיקון מצריך עשייה. עם זאת, שום תיקון לא יתקיים ללא מחשבה רעיונית שתנחה אותו, ונכון להיום - המחשבה הזו כמעט ואינה קיימת בשיח הציבורי. לכן, למרות שעשייה היא תנאי הכרחי לתיקון - פרויקט זה מתמקד במחשבה הרעיונית, ובה בלבד.

אחת הביקורות המרכזיות שמוצגת בפרויקט כלפינו, הישראלים, נוגעת לנטייה שלנו שלא להקדיש מספיק זמן להבנת הבעיות שמולנו, ובמקום זאת - לקפוץ קפיצת ראש לבריכות הפתרונות הריקות ממים. הוא הדין סביב סוגיית הכתיבה בלשון זכר-נקבה. המציאות היא כואבת אך ברורה: השפה העברית איננה בנויה לשוויון מגדרי, וזו בעיה. במצב כזה, היינו מצפים שעם שהצליח להביא לנס הלשוני של חידוש שפתו, להפריח את השממה ושאר ירקות - היה מצליח למצוא פתרון סביר לבעיה הזו, וכולנו היינו יכולים להתקדם הלאה. ​במקום זה, מה עשינו? החלטנו להכפיל הכל. כל משפט יהפוך לשברי משפט וכך - נחל זורם של מילים הופך לסדרה של סכרים לשוניים. לכ.י תבנה.י ככה מדינה. ​לי אין הסמכות או הידע לפתור את הבעיה הזו, אבל אני יכול לבחור אחרת: אני כותב בלשון נקבה. זה פשוט, זה מכיר בבעיה, ואם עד היום - נשים סחבו את הנטל של ׳הודעה זו כתובה בלשון זכר אך מיועדת לנשים וגברים כאחד׳, הגיע הזמן שגם הגברים יסחבו קצת. ״גם ככה הם לא סוחבים״, אמא שלי הייתה אומרת. כעת, אפשר להתרכז ברעיונות עצמם?

אין טוקבקים, לא פספסת שום דבר. הפרויקט הזה נבנה כדי שנוכל להעמיק את הבנתנו את המציאות וכדי שנוכל להגיע לפתרונות אמיתיים לבעיות השורש. בשביל זה צריך להעמיק, בשביל זה צריך להקשיב ובשביל זה צריך לדבר. ושום דבר מזה מאלו לא באמת קורה בטוקבקים. אני יותר מאשמח לכל תגובה או שאלה תגובה - נוקבת ככל שתהיה - אבל בואו נעשה את זה בשיח שהמטרה שלו היא לדבר. בכל עמוד באתר יש מקום לשלוח את התייחסות דרך המייל, ואני יותר מאשמח להתחיל בשיח.